בפניי תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעת להפסיק לשלוח לה "דרישות תשלום הזויות" ויחייבה לפצותה בסך של 30,000 ₪; זאת בגין היתנהלותה המטרידה והמבישה של הנתבעת כלפיה, בגין אילוצה להשקיע שעות ארוכות בהתמודדות עם דרישותיה הלא-הגיוניות, בגין כך שלא טירחה להשיב על פניותיה, ובגין השלכות כל אלו על מצבה הבריאותי והנפשי.
לטענת התובעת, הנתבעת התרשלה בכך שרשמה אותה כמחזיקת בית המגורים של עזרא, וזאת מבלי לבדוק כראוי את מצב הזכויות בנכס ומבלי לוודא שיש התאמה בין שם המחזיק (קרי, שמה) ובין שמו של בעל הנכס (קרי, עזרא); בכך שעשתה כן מבלי שיוצגו לה מיסמכי המוסד לביטוח לאומי אודות זכאות התובעת להנחה; בכך שלא העלתה תמיהה מדוע נחוצה לדיירת מבוגרת החיה בגפה דירה ובה ארבעה חדרי שינה; ובכך שלא שאלה כיצד בידה לממן שכירת בית בשטח כה גדול, בשים לב לכך שהנה מתקיימת על קצבת זקנה ועל קצבת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי; ומדוע, על אף שלכאורה שכרה שני נכסים - בית המגורים ויחידת הדיור - ביקשה הנחה רק על יחידת הדיור.
מכל מקום, טענה הנתבעת, לא נגרם לתובעת כל נזק ממון, שכן ממילא תשלום הארנונה לא חל עליה בהתאם להסכם השכירות, ועל כן לא נשללה ממנה כל הנחה לה היא זכאית.
כאמור, הנתבעת התבססה על הסכם השכירות שהוצג לה. הלכה פסוקה היא, כי אין לרשות מקומית הכלים הנדרשים על מנת לבחון את האותנטיות של כל הסכם שכירות המוצג לה, כאשר אין כל אינדיקאציה חיצונית להעדר אמתות המסמך במועד הדיווח לעירייה, ואין היא נידרשת להשקיע משאבים מיוחדים כדי ליבלוש אחר זהות המחזיקים בנכס.
...
אשר לטענות התובעת בדבר דרישות התשלום שהמשיכה הנתבעת לשלוח לה לאחר שעזבה את היישוב, הרי שדינן להידחות אף הן: התובעת לא הראתה כי מסרה הודעת חדילה, גם לאחר שהובהר לה על ידי נציגת העיריה כי היא רשומה כמחזיקת הנכס, וגם לאחר שהתבקשה למלא טופס שינוי מחזיקים.
אין בידי לקבל גם את טענותיה של התובעת בדבר שיהוי במתן מענה לפניותיה.
אשר על כן, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.
