תביעה להשלמת הזמנת עבודה ולתשלום פיצויים

כעולה מפרוטוקול הישיבה, בתחילתה, התובע 3 שהיה חבר מועצה עזב את הישיבה ולאחר מכן הוצג הנושא ע"י מג'אדלה שפירט כי "עבדנו בכביש הראשי לקידום עינייני כביש 574 הגענו למצב שצריכים להרוס בנייה ישנה ולפי תצלומי האויר שראיתי הבניה קיימת הרבה שנים אחורה. סיכמנו שהבניה תהרס ע"י הבעלים חוסאם חאג' אחמד, והנזק יוערך ע"י שמאי. הבניה כבר נהרסה". ובהמשך "השמאי יצא מטעם הערייה, העריך, התקדמנו והרסנו את הקיים" וכי "הכל היה בתאום עם אחראי תיק תשתיות". בתגובה טען מהנדס הערייה כי חוו"ד שמאי הערייה "מציגה לא רק מה שנהרס אלא על כל המכלול שם. גדרות, רשת הצללה, מצלמות ואלו לא היו קיימים בכלל בעת אישור התכנית שחלה במקום. במה שהיה קיים בעת אישור התכנית בשנת 1996 לא נגענו בו ב-2005 התחילו בבניה חדשה, איסכורית, רחיצת רכבים אח"כ התרחבו לאחסנה או משהו אחר". בשלב זה החל ויכוח בין ראש הערייה שהציג תצ"א ישנה, אליה נתייחס בהמשך, והצביע על המבנה המופיע בה שנהרס ע"י הערייה, ולגביו טען מהנדס הערייה כי "זה חלק קטן ביותר אולי 1 מטר/2 מטר". כמו כן הציג עו"ד אבו פול את עמדתו שלפיה חובת התשלום חלה על הוועדה המקומית וכי כעקרון לא מגיעים פיצויים בגין בנייה ללא היתר בנייה כדין, וכן כי "לשאלת ראש הערייה אם מגיע פיצוי על בניה לפני אישור תכנית אני משיב כי התשובה תלויה במקרה למשל אם הבניה הייתה לפני תכנית על שטח חקלאי למשל הרי הבניה היא לא כדין וללא היתר. אם הבניה לפני תחילת חוק התיכנון והבניה זה משהו אחר, כל מקרה צריך לבדוק לגופו". בסיום הישיבה סיכם ראש הערייה דאז עו"ד מורסי אבו מוך (להלן –"אבו מוך") ששמש בתפקיד ראש הערייה בשתי קדנציות החל משנת 2011 ועד ליום 31.12.2019 (עמ' 2 לפר' מיום 19.7.22 ש' 36-38) כי "לאור התשובות שקיבלנו אני מוסר למהנדס הערייה במעמד הישיבה צלום אויר משנת 1986 (הערה: מדובר בת/13 שהוא משנת 1980 ש.מ.) ובו מופיע המבנה שסומן ב-X להשלמת הבדיקה. הענין יובא לדיון בישיבת מועצה אחר כך". אין מחלוקת על כך שנושא תשלום הפיצויים לא הובא לדיון נוסף במועצת הערייה, אבו מוך עזב את תפקידו כראש העיריה בסוף שנת 2019, והעירייה לא שילמה את הפיצויים לתובעים ובנסיבות אלו הוגשה התביעה.

בהזמנה צוין סעיף תקציבי של אחזקת מבנים ממנו תשולם ההזמנה, וכן צוינה מטרת השמאות "אומדן גובה פצויי מחוברים עקב הפקעה להרחבת דרך...". ב"כ הערייה הרחיב בטיעוניו לפיהם אין לראות בהזמנת העבודה לכשעצמה כהתחייבות של הערייה לבצוע התשלום ואני מסכים עם הטענה שלפיה אין בהזמנה עצמה כדי להוות התחייבות תקפה של הערייה לתשלום פיצויים, אך מאידך אני סבור כי הזמנת העבודה מהשמאי יש בה כדי לבסס ולחזק את טיעוני התובעים בשני היבטים.

...

התובעים טוענים כי ניתנה להם התחייבות לתשלום פיצויים בגין המחוברים בסכום שיקבע על ידי שמאי העירייה וכי על סמך התחייבות זו נתנו הסכמתם להריסת המחוברים ולפיכך יש לאכוף את ההתחייבות שניתנה ולחייב את העירייה לשלם להם את מלוא שווי המחוברים שנקבע בחוו"ד שמאי העירייה בסכום של 136,150 ₪, ואילו העירייה טוענת כי יש לסלק את תביעת התובעים על הסף ולחילופין לגופה מאחר ולא ניתנה לתובעים התחייבות לתשלום הפיצויים וכי גם אם ניתנה התחייבות כאמור אין לה תוקף ממספר טעמים שיפורטו בהמשך.

בהקשר זה אציין כי מהנדס העירייה טען בעדותו כי ערך חוות דעת משלימה בשאלה מהו היקף שטח המבנה שנהרס בפועל (שם, עמ' 7 ש' 28-29), אך חוות דעת משלימה זו לא צורפה לתצהירו, ולא הגשה בקשה להגישה, והיא הוזכרה לראשונה בחקירתו הנגדית של מהנדס העירייה, ובסיכומו של דבר היא לא הוגשה לתיק.

אינני מקבל טענה זו, ולעמדתי משאושרה תוכנית 125 והיה ידוע לתובעים כי המחוברים מצויים בשטח המיועד לדרך, השתנתה גם נקודת האיזון בשאלת מתן פיצוי למחוברים שנבנו ללא היתר כדין לאחר אישורה, או מחוברים שנעשה בהם שימוש מסחרי שאינו תואם את הוראות תוכניות 125, הן בשאלת תום הלב של התובעים והן בשאלת התקיימותן של אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות תשלום פיצויים, ובהתאם המחוברים הנוספים שעפ"י התצ"אות שהוצגו נבנו משנת 2005 או בסמוך לכך ועד לשנת 2017, אינם מזכים את התובעים בפיצוי בגינם.

סיכום סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל אני מחייב את העירייה לשלם לתובעים פיצוי חלקי בגין המחוברים שנהרסו ע"י העירייה בסכום של 83,950 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד חוות דעת שמאי העירייה דהיינו מיום 1.10.18 ועד למועד התשלום בפועל, זאת בשים לב לסמיכות שבין מועד חוות הדעת למועד ההריסה בפועל.

התביעה הוגשה בשתי עילות חלופיות: האחת - מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ב-1975 (להלן: חוק הפיצויים), בטענה כי התאונה הנה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים, כנגד המעסיק, בתור בעליו של ה"בובקט", כנגד מבטחתו בביטוח ציוד הנדסי וכנגד קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (לאור טענת העידר רשיון נהיגה תקף לנהג ה"בובקט" במועד התאונה); והשניה - מכח פקודת הנזיקין [נוסח חדש], כנגד המעסיק, בגין אחריותו לניזקי הנפגע עובדו, וכנגד הקבוץ, בתור היזם ו/או הקבלן הראשי ו/או מזמין העבודה, שהזמין את המעסיק כקבלן משנה מטעמו לבצוע עבודות הבנייה במסגרתן נפגע הנפגע; כן הוגשה התביעה נגד נתבעת מס' 2, מבטחת הקבוץ (להלן: המבטחת).

] להשלמת התמונה אציין, כי המבטחת כסתה גם את אחריותו של המעסיק, מכוח ההרחבה לקבלני משנה שבפוליסת העבודות הקבלניות שהוציאה לקבוץ, ואף עניין זה איננו במחלוקת.

מכאן שלכאורה היה מקום לידון בשאלת גובה ניזקו של הנפגע; אלא שבמסגרת סיכומיהם הודיעו הנתבעים, מתוך רצון לחסוך זמן שפוטי מיותר, כי אינם חולקים על כך שהפיצוי לנפגע הנו מעבר לתגמולי המל"ל; במילים אחרות, נזקיו של הנפגע עולים על סכום הגימלאות ששולמו וישולמו לו על ידי המל"ל, ומכאן שהמל"ל רשאי להפרע מהמזיק עד להקף חבותו של המזיק כלפי הנפגע; שהרי סעיף 331 לחוק המל"ל קובע, כי מסכום הגימלאות שזכאי המל"ל לתבוע בגינן שבוב יופחת חלקו באחריות של המעסיק.

...

מכל האמור לעיל אני קובעת, כי הגם שהמעסיק היה בענייננו "מבצע הבניה", לעניין תקנות הבטיחות, הקיבוץ עצמו נקט פעולות פיקוח שוטפות וצמודות על ביצוע העבודות בשטחו, הן לעניין טיב ומהות העבודות והן לעניין קיום הוראות הבטיחות בעבודה; פעולות אלו יש בהן כדי להטיל עליו אחריות מכח עוולת הרשלנות, גם אם אין מקום לייחס לו עוולה של הפרת חובה חקוקה (זו מוטלת, כאמור, על המעסיק, בהיותו "מבצע הבניה").

בטרם סיום אעיר, כי אין בידי לקבלת את טענות המל"ל ולפיהן יש להשית על הקיבוץ אחריות מכח סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; מעבר לכך שהטענה לא נטענה בכתב התביעה, המל"ל גם לא הוכיח אותה: הוא לא הוכיח כי הקיבוץ התרשל בבחירת המעסיק כקבלן ביצוע העבודות; הוא לא הוכיח כי התערב בעבודתו באופן שגרם לתאונה נשוא התביעה; הוא לא הוכיח כי הרשה או אישרר את המעשה שגרם לתאונה; הוא לא הוכיח כי הוא היה האחראי מכוח חיקוק לביצוע העבודות שאת ביצוען מסר למעסיק; והוא לא הוכיח כי העבודות שלביצוען התקשר הקיבוץ עם המעסיק היו שלא כדין.

סיכומו של דבר לאור האמור לעיל, אינני מוצאת כי הקיבוץ פטור לחלוטין מכל אחריות לאירוע התאונה נשוא התביעה, כטענתו.

מכל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע-המל"ל סך של 159,662 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (12.2.2023) ועד היום, ובצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ומע"מ. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ביטול זה עומד בבסיס טענות התובעת בתביעתה זו אשר במסגרתה נטען על ידה, בין היתר, כי לא שולם לה על ידי הרשות רווח קבלני כ"מבצע בניה" וכן עלות העסקת מנהל עבודה וכי הוטלו עליה קנסות בלתי מוצדקים על ידי הרשות.

בשנת 2014, חודשים לאחר שהסתיימה כבר העבודה והפרויקט הושלם, פנתה התובעת לרשות, וטענה בדיעבד כי מגיע לה כביכול תשלום נוסף בגין היותה אחראית על הבטיחות, ודרשה תשלום מופרז בגובה 12% מעלות הפרויקט בנוסף לשכר עבודה מלא של מנהל העבודה.

התובעת, כאמור, דרשה פיצוי מהרשות על העסקת מנהל עבודה, והרשות מצידה, הסכימה לפנים משורת הדין לשלם לתובעת עלות חלקית של שכר עבודה של מנהל עבודה בהקף של 2.5 שעות עבודה ליום, בגין האחריות על הבטיחות (ראו מכתבו של מר כהן לתובעת מיום 31.7.2014, אשר צורף כמוצג 6 למוצגי הרשות, וכן עדותו של מר כהן בעמוד 127 לפרוטוקול הדיון מיום 17.3.2021, בשורה 31 – עמוד 128 לפרוטוקול, בשורה 20).

כאמור ביום 21.7.2014 שלחה הרשות את הודעת הביטול, אלא שבמסגרת הודעה זו ציינה הרשות כי התובעת נידרשת להשלים שתי הזמנות עבודה אותן כבר החלה לבצע, שעה שהעבודה ביס"מ היא אחת משתי עבודות אלה.

...

משהתובעת לא עמדה בלוח הזמנים שנקבע ולא התקדמה בביצוע העבודות, שלח מר שניידמן ביום 21.8.2014 הודעת דואר אלקטרוני נוספת במסגרתה ציין כי בחלוף חודשיים וחצי ממועד מתן צו התחלת העבודה, שעה שלא הסתיים הפירוק, אין מנוס אלא מלהפסיק את עבודת התובעת במקום.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל על כתפיה להוכחת התביעה.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

נוכח האמור, הגישה השותפות תביעה שכנגד נגד התובע, במסגרתה עתרה למתן צו הצהרתי לפיו התובע הפר את הסכם ההעסקה שלו בשותפות, להורות על השבת שכר העבודה ששולם לו במהלך חודשי העסקתו בשותפות וכן להורות על שלילת פצויי הפיטורים של התובע בהתאם לסעיף 17 לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פצויי פיטורים").

אשר למסמכים עליהם מסתמכת תדביק - מר שוורץ צירף לתצהירו מסמכים המעידים, לשיטתו, על הקשר שניהל התובע עם צדדים שלישיים במקביל לעבודתו בשותפות ובפרט עם חברת "סודה סטרים". בעיניין זה העיד מר שוורץ כי מסמכים אלו מעידים על כך שהתובע ביצע הזמנות עבור סודה סטרים תוך שעשה שימוש בכתובת דוא"ל של לנגסם וניצל את משאבי השותפות לטובת לנגסם בלבד (ר' סעיף 56-58 לתצהירו, נספחים 8-12 לתצהירו).

סעיף 5(ב) לצוו הרחבה בדבר הישתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש 2017, קובע כי "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה, רק לאחר שהשלים את שנת עבודתו הראשונה במקום עבודתו; עובד כאמור, יהיה זכאי גם לחלק היחסי בעבור חלק מהשנה". נוכח האמור, בגין שנת עבודתו הראשונה (אוקטובר 2016-ספטמבר 2017) זכאי התובע ל-5 ימי הבראה.

...

סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה, כמפורט לעיל.

התביעה כנגד הנתבעות 2-3 נדחית.

התביעה שכנגד נדחית אף היא.

הנתבעים לא הראו ולא הוכיחו כי לתובע ניתנו הסברים אודות עבודה בגובה, כי סופקו לו אמצעי הגנה כגון קסדה או כי היתה אפשרות להיקשר לרתמה (ראו בהקשר זה את האמור בתא (י-ם) 1519-03-18‏ ‏ פלוני נ' ר.ע. אופק בע"מ) כאמור לעיל, הנתבע 1 לא הגיש ראיות ולא הגיש סיכומים, ומכאן שהלכה למעשה קצרה הדרך לקבלת התביעה נגדו.

מצאתי גם כי עדותו של הנתבע 3 על אודות תשלום פיצוי למשפחת המנוח מאת אותו מר פראג' אינה יכולה להצדיק את העיתוי של הגשת הבקשה, מה עוד שטענת הנתבע 3 הייתה טענה שבעל פה אשר לא הוזכרה בתצהיר שהוגש על ידו ולא הועלתה בשום שלב עד לדיון ההוכחות (ראו החלטה מנומקת מיום 21.4.23).

בהחלטתה של כב' השופטת וילנר ברע"א 1747-20 פלוני נ' מ"י ואח' צוין כי הפטור מאחריות המעוגן בסעיף 15 נועד, בין היתר, למנוע הטלת נטל כבד יתר על המידה על מזמין עבודה אשר לא התרשל בעצם בחירת הקבלן העצמאי שעמו היתקשר; וכן הוא מבוסס על ההבנה שלעתים קרובות הזמנת קבלנים מעין אלה נובעת דוקא מהעדר מומחיות או מיומנות של המזמין.

הדברים מודגשים עוד יותר לאחר שמיעת חקירות הנתבעים 5-8 מהן עולה כי לאחר התאונה הקשה שארעה באתר הבנייה המשיכו הנתבעים להעסיק את הנתבע 1 והלה השלים את עבודות הבנייה מבלי שהנתבעים 5-8 ביררו עימו את נסבות התאונה ואת האופן בו הוא דואג להבטיח את שלום הפועלים והשוהים באתר הבנייה.

  בהנתן בסיס שכר של 2,700 ₪ כאמור לעיל, ובהנחת עבודה עד גיל 60 (הוא גיל הפרישה בשטחי הרשות בהתאם לפסיקה - ראו תא 30640-01-15 פלונית נ' כץ 17.5.20) יעמוד הפצוי בגין ראש נזק זה בהתאם למפורט להלן: · ממועד התאונה (08.1.17) עד ליום 1.4.24 – 7 שנים וארבעה חודשים: 71,280 ₪ ובצרוף ריבית והצמדה מאמצע התקופה- 83,710 ₪ (2500 X88 חודשים X 30%).

...

סוף דבר לאור המפורט בפסק הדין בסכום זה יהיו חייבים הנתבע 1 והנתבעים 5-8 ביחד ולחוד כלפי התובעים בפיצוי בסך של 815,592 ₪.

התביעה נגד הנתבע 3 נדחית.

התביעה נגד הנתבעים 10-9 נדחית אף היא.