תביעה להשבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר עקב זכאות להנחה

שיקלול חומר הראיות בתיק בסוגיה זו מוביל למסקנה כי עלה בידי התובעים להוכיח ברמה הנדרשת כי במהלך התקופה הרלבנטית לתביעה (2007-2015), לא נזקפו לזכותם בספרי המועצה חלק מהסכומים ששולמו על ידם למועצה ו/או למי מטעמה, על חשבון חובות הארנונה וההיטלים השונים, כמפורט להלן: בשנת 2012 שילמו התובעים למועצה במסגרת הליך גביה סך של 7,000 ₪ (מתוך סך זה ניזקף לחובתם ע"י המועצה כאמור סך של 500 ₪ בגין הוצאות עיקול רכב), כך שהיה על המועצה לזקוף לזכותם סך של 6,500 ₪ על חשבון החוב במסגרת תחשיב החוב החדש שנערך לאחר מתן הנחה 70% (נספח י"א לכתב התביעה).

לאחר שעיינתי בנספחים צורפו לתצהיר התובע, המעידים על תשלומי ארנונה למועצה (שלא בעקבות הליכי עיקול) בסך כולל של 422 ₪ בגין חלק משנת 2015 (חודשים 03/15- 8/15), אני קובע כי מתוך הסך של 9,000 ₪ ששולם ע"י התובעים (אשר לא הוכח ע"י המועצה כי נכלל בחשבון החדש שערכה לתובעים במסגרת ההליך המינהלי), על המועצה להשיב לתובעים בגין גביה ביתר לשנים 2014-2015 סך של 5,245₪ [9,000 ₪ - 2,254 ₪ (תשלום ששולם בשנת 2014 שלא הוכח ששולם ממקור עצמאי ) – 1,501 ₪ (התשלום ששולם בשנת 2015 בסך 1,923 ₪ בנכוי 422 ₪ שהוכח ששולמו ממקור עצמאי)].

...

סוף דבר העילות הנזיקיות לא הוכחו, ומכאן התביעה נדחית בגינן.

התובעים ישלמו לנתבעים 2 – 3 באמצעות ב"כ הוצאות בסך 2,000 ₪ תוך 30 יום.

לכן, אני מחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעים את הסך 12,132 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

במסגרת התביעה שהועמדה על סך של 199,355 ₪ ביקשו התובעות את הסעדים כדלקמן: השבת חיובי יתר של ארנונה בגין דירת מגורי המנוח בסך של 30,456 ₪; השבת חיובי יתר של ארנונה בגין מחסן/חנות בבעלות המנוח בסך של 35,084 ₪; תשלום בגין שירותים שספקה התובעת 2 לנתבעת במסגרת עסק "פאר רדיאטור" בסך של 28,507 ₪; פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 65,000 ₪; השבת שכר טירחה שנגבה בהליך הקודם בין הצדדים בסך של 40,308 ₪.

על כן, התובעות אינן זכאיות לידרוש תשלום חשבונות שירותי רדיאטורים שספקו לעירייה או כל טענה בדבר הנחה או פטור מארנונה או תשלומי יתר בגין התקופה משנת 2012 ועד למועד מתן פסק הדין.

...

חיוב בריבית עירונית אציין, כי לאורך ההליך חזרו ודרשו התובעות לחייב את הנתבעת ב- "ריבית עירונית". לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי, כי אין כל הצדקה לחייב את הנתבעת בתשלום "ריבית עירונית", אלא ככל שהיה מקום לחייב את הנתבעת בתשלום כלשהו, היה מקום לחיוב בריבית והצמדה כחוק, כפי שנהוג בתיקים אזרחיים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי הדין עם הנתבעת.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות.

השאלה המשותפת לחברי הקבוצה – האם המשיבה גבתה מחברי הקבוצה ארנונה ביתר בגין גביית ריבית דריבית על בסיס צבירה שנתית בעת גביית תשלומי פיגורים.

בעיניין זה נפסק: "הכלל הוא שבהליכים המוגשים לפי חוק תובענות ייצוגיות יש לפסוק, ככל האפשר, שכר טירחה לבא-הכוח המייצג לפי שיטת האחוזים ... על פי שיטה זו, יש לחשב את שכר הטירחה כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כל זאת, תוך היתחשבות בשיקולים שונים ובהם, בין היתר, נסיבותיו הספציפיות של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו. לצורך המקרה שלפנינו, ונזכיר כי מדובר בתביעת השבה נגד רשות, הרי ניתן ליישם את שיטת האחוזים מתוך הנחה כי הסכום שהיה נפסק לקבוצה בתום ההליך היה עומד על סכום הגבייה שבמחלוקת... מקובל עלינו, כי מן הראוי ליישם את שיטת האחוזים באופן שאינו מחמיר, שעה שמוגשת לבית המשפט בקשת אישור ראויה, בסכום נמוך יחסית, וזו מסתיימת בהודעת חדילה, בפשרה או בדרך אחרת (ובילבד, כמובן, שלא קיימים שיקולים נגדיים המצדיקים את הפחתת שכר הטירחה)". ראו: עע"מ 9237/12 עריית מודיעין מכבים רעות נ' א.ש ברקאי בע"מ, פס' 5 (18.5.2014).

בעיניין שלפני סבורתני כי המבקשים ובא כוחם זכאים לגמול ולתשלום שכר טירחה על יסוד השיקולים הבאים: שקולי תשומה – לעניין השיקולים הנוגעים לעלויות ולסכון שנטלו על עצמם התובע ובא כוחו נראה כי הגשת בקשת האישור בנסיבות העניין הייתה כרוכה בסיכון רגיל לחיוב בהוצאות, כבכל הליך; כן מצאתי כי אין מדובר בהשקעת זמן או משאבים מעבר לסביר, בשים לב לכך הלכה למעשה לא היתקיים כל דיון בתובענה והתובע לא נידרש לתמוך את בקשת האישור בחוות דעת מומחים וכד'.

...

בתובענה הייצוגית הראשונה גולן פנתה לעירייה בבקשת לקבל את יתרת הזכות לחשבון הבנק שבבעלותה לאחר אישור הפטור, והעירייה השיבה לה את סך הארנונה ששילמה ביתר בחלוף 74 ימים ממועד בקשתה.

האם קיימת שאלה משותפת לכלל חברי הקבוצה? במקרה דנן, קיימות שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה (ככל שקיימת קבוצה – וארחיב על כך בהמשך): האם הערייה פועלת בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות בנוגע לזיכוי בהפרשי ריבית בגין תשלום יתר, והאם הרכיב של מועד דרישת התשלום הופך להיות רלוואנטי ומתגבש רק לאחר ביצוע ביקורת בנכס וקבלת פטור מהמשיבה, כך שניתן להודיע בכתב לעירייה כי נגבה מהן תשלום יתר.

התשלום הוא "תשלום יתר" רק מהמועד שבו אישרה הערייה את הבקשה לקבלת הנחת נכס ריק (שמשמעותו במקרה שלפנינו – פטור מלא).

...

בסיכומו של דבר, לא עלה בידי המבקשות להוכיח שעניינן אינו עניין פרטי, אלא התנהלות מעוולת של העירייה תוך הפרת הסיפא של סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות והודעת החדילה שניתנה על ידה בתובענה הייצוגית הראשונה.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית להידחות, הגם שעילת התביעה האישית התבררה כמוצדקת.

באשר לפסיקת הוצאות: לאור התוצאה ולפיה הבקשה לאישור נדחית ובכל זאת התברר כי תביעה האישית מוצדקת.

רקע ביום 2.5.2016 הגישה גב' ציונה נחום (להלן: "התובעת") בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד עריית ראשון לציון ("הנתבעת") להשבת כספי ארנונה שנגבו ביתר, עקב אי הצמדת חיובי הארנונה המשולמים בהסדר תשלומים לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, למדדים שליליים מתחילת שנת 2016.

הלכה זו בוטלה לבסוף במסגרת דנ"מ 8626/17 מנירב נ' רשות המסים (11.11.2020), אך עד שבוטל פסק הדין הראשון בעיניין מנירב, המשיכה הנתבעת לגבות ארנונה ביתר ולכן היה צורך בהגשת שתי בקשות האישור הנוספות; מונה מומחה מטעם בית המשפט, אשר ערך את חוות דעתו במשך תקופה שארכה למעלה משנה, והצדדים נדרשו להשקיע שעות רבות בתחשיבים שערך בחוות דעתו; התובעת ובאי-כוחה נטלו על עצמם סיכון כי ההליך יידחה, נוכח פסיקות סותרות בנושא הצמדת תשלומי ארנונה המשולמים בהסדר תשלומים למדדים שליליים.

אמנם בקשת האישור בעיניין גרטנר הוגשה טרם הגשת בקשת האישור בעניינינו, אולם הכרעת בית המשפט העליון בעיניין ניתנה בהליך זה; ההליך היתנהל באופן יעיל והוגן והביא להגשמת מטרות חוק תובענות ייצוגיות, לרבות מימוש זכות הגישה לערכאות, אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו ומתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין; ההליך דנן הוגש מיד לאחר חזרתה של הנתבעת מהודעת החדילה בהליך הקודם שהוגש כנגדה.

בעע"מ 9237/12 עריית מודיעין מכבים רעות נ' א.ש ברקאי בע"מ (18.5.2014) קבע בית המשפט העליון בהתייחס לתביעת השבה נגד רשות, כי: "הכלל הוא שבהליכים המוגשים לפי חוק תובענות ייצוגיות יש לפסוק, ככל האפשר, שכר טירחה לבא-הכוח המייצג לפי שיטת האחוזים (ראו, ע״א 2046/10 עיזבון המנוח משה שמש נ׳ רייכרט [פורסם בנבו] (23.5.2012)). על פי שיטה זו, יש לחשב את שכר הטירחה כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כל זאת, תוך היתחשבות בשיקולים שונים ובהם, בין היתר, נסיבותיו הספציפיות של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו. לצורך המקרה שלפנינו, ונזכיר כי מדובר בתביעת השבה נגד רשות, הרי ניתן ליישם את שיטת האחוזים מתוך הנחה כי הסכום שהיה נפסק לקבוצה בתום ההליך היה עומד על סכום הגבייה שבמחלוקת. ... ". (ההדגשות שלי – מ' נ').

...

אשר לסיכון – אני סבורה כי המבקש ובא-כוחו נשאו בסיכון, כי התובענה תידחה וכי יחויבו בהוצאות.

אני מורה כי הגמול לתובעת יעמוד על 234,349 ש"ח, לעת הזו (לפני הפסיקה בעניין קופל).