הנתבעת מחזיקה איפוא ועושה שימוש בנכס שלא כדין, ללא כל הסכם מול הנתבעת ומבלי לשלם דמי שכירות, ארנונה וחשמל.
בישיבת ההוכחות ובסיכומים עלו טענות מצד הנתבעת לפיהן הייתה הנתבעת נכונה להחזיר לתובעת את המפתחות של אותו מחסן ימני, אלא שנציג התובעת הבהיר, כי מדובר היה בהסכמה שהותנתה בתנאים ועל כן לא הסכים לה, ובכל מקרה אין בדברים כדי לסתור את הקביעות החלוטות בדבר מניעת שימוש מהתובעת בנכס שלה.
מהקבלה שהציגה התובעת, לא ניתן לדעת האם מדובר בתשלום ארנונה על כל הנכס של התובעת (קרי, חלקות 3 ו- 4), או בחשבון ארנונה נפרד רק ביחס לשטח שבמחלוקת שהוא בשטח של 23 מ"ר בלבד.
זאת ועוד- אין בכתב התביעה כל טענה לפיה עריית תל אביב מנפיקה לתובעת חשבונות ארנונה נפרדים (חשבון לשטח של 23 מ"ר וחשבון ליתרת שטח המרתף בשטח של למעלה מ- 200 מ"ר- רק בישיבת ההוכחות נטענו הדברים לרבות במענה לשאלתי) ומכאן שקם החשש, שמא הקבלה משקפת את התשלום החודשי שבוצע עבור כל הנכס של התובעת (כ-236 מ"ר) כאשר החיוב בארנונה שיש לזקוף עבור אותו מחסן הנו נגזרת של החיוב (10%).
לא זו אף זו –בעמ' 19 לפרוטוקול הדיון, בש' 10-11, הודה מנהל התובעת, כי השמוש שעשתה הנתבעת בשטח שבמחלוקת היה למעבר: "איזה שימוש? ת. אנשים עברו שם לכנסייה".
משמעות הדברים הנה אם כן, כי מעת שאין טענה ומעת שלא הוכח, כי הנתבעת עשתה בנכס שבמחלוקת שימוש לאחסנה לא ניתן לידרוש ממנה (כפי המופיע בחוות דעת השמאי מטעם התובעת) תשלום עבור דמי שימוש ראויים לאחסנה.
...
סבורני, כי נתיב תביעה זה אינו אפשרי- התובעת אינה יכולה לטעון, כי אלמלא השתלטות הנתבעת, היא הייתה יכולה להשכיר את הנכס כמחסן, שכן אם הייתה עושה כן, הרי שהיא הייתה פועלת בניגוד לייעודו של הנכס ולהיתר הקיים בעניינו.
התובעת הפנתה בסיכומיה לע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר חלף (21.7.2015) אלא שפסק דין זה איננו יכול לסייע לה ועמדת הנתבעת בהקשר זה מקובלת עליי.
תוצאת הדברים:
דין התביעה להתקבל אך ורק ביחס לטענת בדבר תשלום חשבון המים בסך 81.35 ₪, שאותו תשלם הנתבעת לתובעת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.
