במכתב צוין כי ניתן לבצע תיקון למקרר ע"י עקיפת הצנרת הדולפת אך יתכן שהתיקון בדרך זו ייצור הזעה (רטיבות) בין דלתות המקרר (נספח ה' לכתב התביעה).
לפיכך, מצאתי פגם בהמנעות הנתבעות לנסח את המכתב מיום 17.12.17 באופן חד משמעי.
עם זאת, אף אם תוכן מכתבה של הנתבעת היה זהה לתוכן השיחה, קרי היה נכתב בו כי לא ניתן לתקן את המקרר, לא הונחה בפני תשתית לקביעה, כי היה במכתב זה כדי לספק את קבוצת רימונים והיה מאפשר לתובע פיצוי מלא עבור רכישת מקרר חדש תמורת המקרר הישן.
כאשר התובע נישאל מדוע לא הפנה את תביעתו גם לקבוצת רימונים, השיב כך: "על פניו חברת הביטוח צודקת" (עמ' 3, שורות 5 - 6).
מכאן, כי הנתבעת לא תחויב לפצות את התובע בסכום הנובע מכך, שהתובע נימנע מנקיטה באמצעים סבירים לצורך הקטנת נזקיו, שכן התובע חייב לפעול באופן סביר למניעת הפסד מיותר.
...
בעניין זה קבע בית המשפט העליון בע"א 252/86, יצחק גולדפרב נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4), 45 [1991], בעמ' 53: "...אין לצפות מהניזוק הקרבה אישית למען המזיק, אך אין לאפשר לו התעמרות במזיק... יש לדרוש מהניזוק כי יתחשב הן באינטרס של עצמו והן באינטרס של המזיק, תוך איזון ראוי ביניהם, שישקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל."
בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה שיש לחלק את הנזק בין שני הצדדים, כפי שנפסק בע"א 3940/94, שמואל רונן חברה לבנין נ. ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1), 210 [1995], בעמ' 226 - 227: "נראה כי רצוי להימנע מלקבוע מבחנים קשיחים לחלוקת הנזק ובמקום זאת להיעזר בשורה של מבחני עזר וקריטריונים שיסייעו בחלוקה צודקת של הנזק בכל מקרה על פי נסיבותיו. בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם, ויש להשוות את התרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסוימים יש מקום להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס הציפייה. במקרים אחרים יש מקום לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון."
בנסיבות המקרה, אני סבורה ששני הצדדים אחראיים לנזק שנגרם: מחד גיסא, התובע מיהר לרכוש מקרר חדש מבלי שיש בידיו מסמך כתוב מטעם הנתבעת לפיו לא ניתן לתקן את המקרר ומבלי שפנה לקבוצת רימונים וביקש את אישורה לרכוש מקרר חדש במקום המקרר התקול.
לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, את התנהלות הצדדים ואת מידת האשמה שיש לייחס לכל אחד מהם, אני סבורה שיש לחלק את העלות שנגרמה לתובע בשל רכישת מקרר חדש (בסך 12,300 ₪), כך שכל צד יישא במחצית הנזק, בסך של 6,150 ₪.
סוף דבר
על הנתבעת לפצות את התובע בגין חמצית מנזקיו, קרי, בסך של 6,150 ₪.