תביעה להשבת מכס על ייבוא בוטנים

מבוא בפניי 12 תביעות מאוחדות, אותן הגישה חב' לוטוס יבוא ויצוא בע"מ, כנגד מדינת ישראל – בית המכס אשדוד, ובגדרן נטען, כי שגה בית המכס בקובעו, כי הצהרות שמסרה החברה, ביחס לערך טובין שיובאו על-ידה (ארטישוק, במיה, פול ושעועית ירוקה) הנן נמוכות, שכן בפועל הטובין נרכשו על-ידה בסכום גבוה בהרבה.

כל התביעה בעניינינו היא תביעה להשבה של מיסי ייבוא, שעל פי הטענה שולמו ביתר, שכן מחירי הטובין האמתיים, הם נמוכים בהרבה מערכם כפי שנקבע על ידי גובה המכס, וכפי שהוסכם על ידי הצדדים לצורך שחרורם מפיקוח המכס.

...

דין הטענה להידחות.

בפסה"ד בפרשת "טמפו" הנ"ל קבע בית המשפט העליון כך: " במקרה דנן קבע המחוקק דין השבה מיוחד לקבוצה נתונה של סיטואציות עובדתיות, השונֶה מדין ההשבה הכללי הקבוע בחוק עשיית עושר. תכליתו של ההסדר שבחוק מסים עקיפים היא להוציא את המקרה ששולם בו מס עקיף ביתר מכלל המקרים שדין עשיית עושר הכללי חל עליהם ולהחיל עליו את ההסדר המיוחד שבחוק מסים עקיפים. עמד על כך בית-משפט זה בפרשה העוסקת בהשבת מס הכנסה ששולם ביתר (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' שחר – י.ל), שם נפסק כי הוראת סעיף 160 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], העוסקת בהשבה כאמור, מוציאה את תחולת דיני עשיית עושר הכלליים...". סוף דבר התביעות בת"א 36599-09-16, ת"א 29527-10-16, ת"א 53594-12-16, ת"א 53310-02-17, ת"א 49807-03-17, ת"א 47663-04-17, ת"א 14902-08-17, ת"א 12313-09-17, ת"א 5291-10-17, ת"א 9552-12-17, ת"א 54903-01-18, ת"א 72084-07-18, נדחות.

התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסכום של 35,000 ₪.

לבסוף דחתה הנתבעת את דרישת התובעת להשבת מכלול הכספים אשר שולמו על ידה וטענה, כי חלק מתשלומי התובעת שולמו שלא אגב מחאה ומשכך טענה, כי אין לכלול את התשלומים אשר שולמו שלא אגב מחאה בגדר ההליך דנן באשר בהתאם לסעיף 154(ג) לפקודת המכס, תנאי להגשת תובענה להשבת מכס ששולם הנו, כי לפני התשלום צוין ברשימון, כי הוא שולם אגב מחאה.

כפי שפורט לעיל, המחוקק ביקש דוקא להגן על יצרנים מקומיים בתחום זה. הטלת מכס על רכיבים הנדרשים לשם ייצור גלאים אינה מתיישבת עם תכלית חקיקה זו. בעיניין זה מקובלת עלי טענת התובעת לפיה לו אכן תבקש לייבא את הגלאי המהוה המוצר הסופי אשר מיוצר על ידה, הרי שתאלץ לשאת בתשלום מכס בגין כך. משכך, אני סבורה כי אין לקבל את עמדת הנתבעת, לפיה יש לסווג את רכיב המיקרוגל לפרט 85.31-9010 לצוו תעריף המכס.

(עמ' 12, ש' 15-21 לפרוטוקול) אני סבורה, כי בנסיבות אלה, בהן ברור כי הנתבעת ידעה על מחאת התובעת ואי הסכמתה העקרונית בעיניין החיוב בתשלום המכס בגין רכיב המיקרוגל, ונוכח העובדה, כי רשימוני הייבוא שעל גביהם לא נכתב, בשל טעות טכנית כזו או אחרת, "אגב מחאה" מתייחסים למעשה לתקופה שהמחלוקת בין הצדדים כבר הייתה ידועה, הרי שאין לקבל את הטענה, כי אך ורק מאחר ולא ומילות המחאה לא נכתבו במפורש על רשימונים ספציפיים כלשהם, יש לדחות את התביעה בגינם (ראה: פסק הדין בעיניין אופטקס).

...

אני סבורה, כי לו הייתה התובעת מגלמת במחיר המוצר הסופי הנמכר על ידה את תשלום המכס אשר נדרשה לשלם, ניתן היה לצפות, כי מחיר המוצר יעלה ולא ירד, ואף לו הירידה במחיר נבעה מתנאי השוק, כטענת הנתבעת, הרי אין בכך כדי לשנות את העובדה, כי הירידה במחיר המוצר נעשתה גם לאחר שהתובעת נאלצה לשלם מכס בגין רכיב המיקרוגל.

המסקנה ההגיונית היא, לטעמי, כי תשלום היתר אכן לא גולם במחיר המכירה של מוצרי התובעת ללקוח הסופי, וכי התובעת זכאית לפיכך ליתר בהתאם לסעיף 6 לחוק מיסים עקיפים.

סיכום נוכח האמור לעיל, תוצאת ההליך הינה, כי התביעה מתקבלת במלואה, כך שעל הנתבעת להשיב לתובעת סך של 488,541 ₪.

מכאן תביעת התובע לחייב את הנתבע בהשבת הסך של 80,000 ₪ ששולם לו; בסך של 136,000$ אשר נתבעו על-ידי הסוחרים מאת התובע ובהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הראיה המרכזית עליה ביקש התובע לסמוך הנה תימלול שיחה שבה הישתתף הנתבע, אשר לטענת התובע במסגרתה הודה הנתבע באחריותו לבצוע עסקת הייבוא (צורף כנספח 7 לתצהיר התובע; להלן: "התימלול" או "ההקלטה").

בפסקה 11 לכתב התביעה ציין התובע: "בעקבות טירחתו זו של הנתבע דרש הוא במזומן סך של 80,000 ₪, אשר התקבלו אצל הנתבע על ידי שליח שנשלח ע"י התובע". בפסקה 34א לתצהירו ציין התובע בין נזקיו "סך של 80,000 ₪ ששולמו לאיובי ישירות במזומן". כאמור, במעמד עדותו של הנתבע, הסתבר כי הכסף שיועד לשכר טירחת הנתבע הושב לתובע, ואילו הסך של 80,000 ₪ שנתבעו על-ידי התובע בתביעתו, ושצוינו בפסקה 34א לתצהירו הנם כספים שהועברו על-ידי התובע לנתבע עבור תשלום הוצאות השמדת האתרוגים, מכס, הובלה וכד'.

למעלה מכך יצוין, כי אף אם הייתי מסיקה כי בין התובע לנתבע נכרת הסכם או כי הנתבע הציג מצג בדבר קיומם של האישורים הנדרשים לייבוא או להספקתם של האתרוגים, ולא היא, אזי דוקא מהתמלול עולה כי הכשל באישור הייבוא לבסוף נבע מרישום מיסמכי הייבוא על שם חברה וזאת בנגוד להמלצת הנתבע.

...

מאחר וזו המסקנה אליה הגעתי לא נדרשתי לטענות הנתבע כי עצם קיומה של עסקת הייבוא וביטולה לא הוכח.

סוף דבר, דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ביום 5.12.06 הודיעה הנתבעת לתובעת כי "בהתאם למימצאי החקירה עולה כי בוטנים אשר יובאו בפרט מכס 120220108 לתעשיית חמאת בוטנים שמשו בפועל לייצור מוצרים אחרים ומכירה בשוק החופשי. אי לכך תוקן פרט המכס ל-120220900". האם מתקיימים תנאי סעיף הפטור אין מחלוקת על כך שהטובין שיובאו על ידי התובעת עונים על הרישא של ההגדרה שקובע סעיף הפטור – מדובר באגוזי אדמה שאינם קלויים או מבושלים, באחת הצורות המפורטות בסעיף.

לטענת הנתבעת קיימת בעיית אמינות קשה לגבי דו"חות המכירות, שכן על פי הנתונים הכלולים בהם, התובעת מכרה כמויות חמאת בוטנים גדולות מאלו שיוצרו על ידה, והדבר חוזר על עצמו בכמויות משמעותיות בכל השנים נשוא התביעה (ראו נתונים בסעיף 107 לסיכומי הנתבעת).

טענה נוספת של התובעת נוגעת להתאמה הקיימת, לטענתה, בין כמויות חמאת הבוטנים שנמכרה על פי הנתונים שבדו"חות המכירה, לבין נתוני הייבוא של הבוטנים הפטורים, כך שכמות הבוטנים שיובאו בפטור בנכוי פחת ובנכוי משלוח שהוחזר מביאה לתוצאה קרובה לכמויות חמאת הבוטנים שנמכרה.

...

עם זאת אני סבורה כי גם על סמך הראיות הקבילות, דהיינו תצהיריהם ועדויותיהם של העדים שהעידו בבית המשפט וההודעות שהוגשו בהסכמה, המסקנה היא שהתובעת לא הוכיחה את תביעתה, כפי שפורט לעיל.

נראה לי כי הצדק בעניין זה עם הנתבעת, וכי פריסת החוב שנקבעה מביאה להקטנת חבותה של התובעת.

בנסיבות אלו, כאשר פריסת החוב מיטיבה עם התובעת, לא מצאתי להתערב בה. לאור כל האמור התביעה נדחית.

אני מקבל את הטענה שהעלו הנתבעים, לפיה בהתאם לסעיף 14 לפקודת המכס, פיקוח המכס על יבוא טובין הינו משעת יבואם ועד למסירתם לבעל הטובין לצריכה בארץ, לשם תשלום המס המלא על הטובין המיובאים.

. לפקודת המכס יחולו, בשינויים המחויבים לפי העניין, לעניין המס על פי חוק זה. סעיפים אלו של פקודת המכס, קובעים: "טובין שהוחסנו או שנרשמו להחסנה או למסירה מן המחסן, ואבדו או הושמדו מחמת מאורע שלא ניתן למנוע, אם בהיותם באנייה ואם בשעת סילוקם, הנחתם או קבלתם למחסן ואם בתוך המחסן, רשאי המנהל לוותר על המכס החל עליהם או להחזיר את המכס ששולם עליהם, כולו או מקצתו". "טובין שנרשמו כהלכה למסירה מן המחסן לשם סילוקם, או לשם ייצוא, ואבדו או הושמדו מחמת מאורע שלא ניתן למנוע, בין בשעת מסירה ובין בשעת טעינה, רשאי המנהל לוותר על המכס החל עליהם או להחזיר את המכס ששולם עליהם, כולו או מקצתו". בסעיף 150 של פקודת המכס, שיובא לגדר חוק מס קנייה, על ידי סעיף 29 ג. של חוק מס קניה, נקבע: המנהל רשאי להחזיר מכס או לוותר על תשלומו, כולו או מקצתו, באחת מאלה: (1) הטובין אבדו, הושמדו, ניזוקו או נעזבו לרשות המכס, בין בעודם בפיקוחה ובין לפני כן; ובלבד שלא תוגש תביעה להחזרה או לויתור אחרי שסולקו הטובין מפיקוח רשות-המכס; סעיף 92 הנ"ל כולל שלושה תנאים.

...

המסקנה מדברים ידועים אלו היא כי משהתקיימו יסודות התחלוף, אין לטעון כי הזכות אינה קיימת מפני שאין מדובר בתביעה בנזיקין, או מפני שהעילה קיימת כביכול רק כלפי הגנבים.

דברים אלו מתאימים ללשון החוק ולפסיקה שציטט פרופ' ששון בספרו הנ"ל, וכך אני מחליט.

מכל הנימוקים הללו אני מקבל את התביעה.