תביעה להשבת כספים שנגבו ביתר עקב קריאת מונה שגויה

בנוסף, ציין בית משפט קמא בהחלטה מיום 26.4.21 (כפי שגם העיר בהחלטה מיום 18.4.21), כי אפשר שבמסגרת ההיתחשבנות הסופית תחויב המשיבה להשיב למבקשת סכומי כסף ככל שיוכח כי אלה שולמו ביתר, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית.

בכתב התביעה עותרת המבקשת, כי המשיבה תחזיר לה סך של 202,491 ₪ בגין גביית יתר וכן 13,262 ₪ בגין שיפוי על הוצאות.

בנוסף הוסכם, לפי הצעת בית-המשפט, שימונה מומחה מטעם בית-המשפט שיבחן את אמינות המונה ואת אופן הקריאה הן של המונה הראשי והן של המונה שאצל המבקשת.

המבקשת טוענת לחוסר סבירות קצוני בהחלטה מיום 18.4.21 וכן טוענת, כי שגה בית משפט קמא כשחרג מהסכמות הצדדים, דהיינו, שעד שתתברר התביעה תשלם המבקשת רק עבור הצריכה, והטיל על המבקשת, ללא בסיס, לממן את המשיבה, דהיינו, לשלם למשיבה בשוטף הן "תוספת פחת" והן "תשלום קבוע", כמימון ביניים.

...

בקשת רשות הערעור נסובה גם על החלטת בית משפט קמא מיום 26.4.21 בה לא נעתר בית משפט קמא לבקשתה של המבקשת לעיון מחדש בהחלטה הקודמת מיום 18.4.21.

לאחר שנתתי דעתי לבקשת רשות הערעור על נספחיה, ולאחר שעיינתי ב"נט המשפט" בבקשות השונות שהוגשו בהליך זה בפני בית משפט קמא ובהחלטותיו של בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את בקשת רשות הערעור מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

בנסיבות אלה, איני רואה הצדקה להתערב בהחלטותיו של בית משפט קמא מיום 18.4.21 ומיום 26.4.21, ולפיכך אני דוחה את בקשת רשות הערעור.

ואולם לצד כל זאת, וכדי ליתן שהות למבקשת לשלם למשיבה את המגיע בגין "תוספת פחת" ו-"תשלום קבוע" (בהתאם להחלטת בית משפט קמא מיום 18.4.21), אני מורה שהצו אשר נתן בית משפט קמא בהחלטתו מיום 26.4.21, ולפיה לא תפעל המשיבה לניתוק אספקת החשמל בנכס של המבקשת, יוסיף לעמוד בעינו עד תאריך 30.6.2021 (כולל).

על כן כל טעות שנפלה –אם נפלה – בתחשיב ההיטל, אין בה כדי להוליד גביית יתר ועל כן אין בה כדי להעשיר את המועצה על חשבון נישומיה.

בקשת כהן הוגשה בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בעיניין עע"מ 7741/15 עופר מנירב רו"ח נ' מדינת ישראל-רשות המיסים (נבו 22.10.2017) שקבע שיש לפרש את סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות באופן שרשות לא תחויב בהשבה של כספים שנגבו שלא כדין לפי פרט 11 בגין תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור ועד למועד הגשת בקשת האישור בלבד (להלן: "הילכת מנירב הישנה").

יוער כי הלכה זו שונתה במסגרת דיון נוסף שהוגש על פסק הדין (דנ"מ 8626/17 עופר מנירב, רו"ח נ' מדינת ישראל- משרד האוצר-רשות המיסים (נבו 11.11.2020)), אשר קבע כי יש לקרוא את סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות ככזה שאינו שולל חיוב בהשבה כאמור, ביחס לתקופה שלאחר הגשת בקשת האישור, ובנסיבות חריגות – אף לאחר אישור התובענה בהתאם לסעיף 10 בחוק תובענות ייצוגיות בעת הגשת בקשת כהן חלה הילכת מנירב הישנה.

מסקנת המומחה הייתה כי תחשיב חוק העזר כיוון לכך שהחיוב יושת אך ורק בגין שטחים עקריים, וזאת משום שניתן לקבוע שתחשיב חוק העזר לביוב העמיס את סך העלויות (מונה התחשיב) על סך השטחים העקריים בלבד (מכנה התחשיב).

...

באשר לטענה כי בדיעבד נוצר גירעון בהכנסות מהיטלי ביוב – המומחה מצא שלא ניתן להסיק מסקנה זו (או מסקנה אחרת מבוססת כלשהי) מבסיס הנתונים שהציגה המשיבה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין.

המשיבה תשלם את הגמול ושכר הטרחה, למבקשת ולבאי כוחה, בהתאם למפורט בסעיף 70 לעיל.

אני מורה על פרסום הודעה שנייה לפי סעיף 25(א)(4) בחוק תובענות ייצוגיות.

בהחלטה נוספת של בית המשפט בעיניין נוה, מיום 24.8.15, נקבע: "למקרא טיעוני הערייה עולה שהיא מנסה להתמם כאילו היא איננה מבינה את פסק דיני. בפסה"ד קבעתי באופן ברור כי הגבייה שביצעה הערייה בגין כל גלריה ללא [ה]בחנה בין מאפייניה השונים, הייתה גבייה שלא כדין, מהטעם העקרי שהעיריה לא קבעה קריטריונים מהי גלריה. עוד קבעתי מפורשות כי הערייה פועלת גם בנגוד לפסק דין אברהם, וכי פרשנותה לפס"ד אברהם שגויה. לפיכך היה על העיריה לחדול מהגבייה שלא כדין וכן להשיב לנישומים את כל הסכומים שגבתה שלא כדין בתקופת ההשבה. הרושם שנוצר הוא שהעירייה מנסה לאיין את קביעות פסק דיני, כשטענה בסיכומיה לעניין ההשבה, שכה"ט והגמול, כי היתנהלותה הייתה סבירה. פסק דיני קבע מפורשות כי היתנהלות העיריה חרגה ממיתחם הסבירות, ומהוה מנהל שאיננו תקין. קבעתי מפורשות כי פרשנותה של [ה]ערייה לצוו הארנונה איננה סבירה ושגוייה לפי כללי המשפט המינהלי. קבעתי בפסק דיני, כי על סמך הנוסח הקיים בצו הארנונה אין סמכות לעירייה להמשיך לגבות ארנונה בגין כל הגלריות שבשטחה מחברי הקבוצה – בהתאם להגדרת הקבוצה[...]" (בפיסקה 2–3).

במאמר מוסגר אעיר, כי לטעמי לא היה מקום להשאיר את ההחלטה בעיניין זכאות בתי העסק לשרירות החלטת עריית הרצליה, אלא היה מקום למצות את הליך ברור הזכאות במסגרת התובענה הייצוגית באמצעות מינוי ממונה לצורך העניין שיוציא קול קורא לכל בתי העסק אשר סבורים כי קיימת להם זכות להשבה ויברר זאת במסגרת התובענה הייצוגית.

בעע"ם 3309/11 קוטלרסקי נ' המועצה המקומית תל מונד (פורסם במאגרים 6.1.2013), צוין באימרת אגב (בפיסקה 15) כי בתי משפט אזרחיים דנים בתביעות כספיות של השבה של ארנונה שנגבתה ביתר: "על דרך הכלל, הסמכות העניינית של בתי המשפט האזרחיים הולכת אחר הסעד (ראו, לדוגמה, ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(2) 561, 568 (1977); ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1 (1983); ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 535-534 (2004)). לעומת זאת, הסמכות העניינית בבתי המשפט לעניינים מנהליים נקבעת בעיקר לפי העניין הנידון, על פי רשימת נושאים שנקבעו בחוק וכאשר אחד הצדדים הוא 'רשות' כהגדרתה בחוק [...] [במאמר מוסגר: עם זאת, מקומו של מבחן הסעד לא נפקד לחלוטין, ומטעם זה, לדוגמה, תביעות כספיות של השבה של ארנונה שנגבתה ביתר, נידונות בבתי המשפט האזרחיים]. מכאן, כי הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים תחומה בד' אמותיו של החוק המסמיך, ובהיעדר הסמיכה מפורשת, הסמכות השיורית מסורה לבתי המשפט האזרחיים. המחוקק לא התכוון לנגוס בסמכויות הערכאות האזרחיות הרגילות, אלא לשמור על ייחודו של המשפט המנהלי, שאיננו ענף של השיפוט האזרחי. מכאן הצורך להציב קו גבול ברור בין השניים, גם אם התיחום בין שני הדינים קשה להבחנה [...]" (ההדגשה שלי – צ.צ.).

...

בית עסק נוסף שלא קיבל השבה הוא מסעדת אל גאוצ'ו, שתביעתה בת"א (שלום הר') 13042-10-17 אל גאוצ'ו הרצליה (2000) בע"מ נ' עיריית הרצליה (פורסם במאגרים 29.8.2019) (להלן: "עניין אל גאוצ'ו") התקבלה על ידי השופט גלעד הס. לטענת העירייה יש לדחות את תביעת המערערת על הסף, באשר לא פעלה בהתאם לחוק הערר הקובע מסלול סטטוטורי להשגה על שומת ארנונה וקובע תקופת השגה ממועד קבלת הודעת תשלום הארנונה, ומשלא פעלה בהתאם היא מנועה ומושתקת עתה מהגשת תביעת השבה.

הכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ובעל פה, אני סבורה כי יש לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטה בדבר סילוק התביעה על הסף.

נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהשיב את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיכריע בתובענה לגופו של עניין.

ביום 28.10.16 הגיש יקותיאל כנגד התובע תביעה כספית על סך 840,778 ₪ (תא"ק 33041-10-16) בטענה כי כספים אלו הועברו ביתר לתובע (נספח א' לכתב התביעה).

לאחר דחיית העירעור פסק הדין הפך חלוט ועו"ד יקותיאל הגיש אותו לבצוע בלשת ההוצל"פ. במסגרת הליכי הוצאה לפועל בתיק 504810-09-17 הטיל עו"ד יקותיאל עיקול על דירת מגוריו של התובע ואף מונה לבקשתו ככונס נכסים למכר זכויותיו של התובע בדירת מגוריו.

בסעיף 14 טען עו"ד יקותיאל כי התובע קיבל ממנו 840,778 ₪ ביתר בגין עסקת מכר משנת 2006.

כבר מקריאת התצהיר המצורף לבקשה ניתן ללמוד כי התובע מסיבותיו שלו פרס בפני הנתבע טרם הגשת הבקשה גרסה שקרית למאורעות שהיוו את הבסיס לבקשה, אך הדברים התגלו רק בדיעבד.

כך נקבע בפסיקה: "יתר-על-כן: עורך-דין – כמוהו כרופא – עשוי לשגות, אך לא כל טעות בשקול- דעת תחייבו ברשלנות. ובלשונו של השופט ח' כהן בע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת ואח' [9], בעמ' 80: "גם עורך-דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשקול-דעתו: אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך-דין לא כל שכן. החובה המוטלת על סנגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשקול-דעתו: החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכלתו וידיעתו". (ראו גם: ע"א 4707/90 אלברט מיורקס נ' חברת ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ, פ"ד מז(1) 017 (1993)‏‏, פסקה 19 לפסק הדין).

כך, תביעת עו"ד יקותיאל נשענה על בסיס איתן, התובע ידע שאין לו סכויי הגנה, ולכן ביקש התובע מהנתבע להגיש הבקשה רק לצורך 'משיכת זמן' על מנת לנסות להגיע לפשרה עם עו"ד יקותיאל וכן לנסות לגייס כספים על מנת להשיבם לעו"ד יקותיאל.

התובע סבור שכספים אלו מגיעים לו אך לא נתן כל הסבר כי ככל שאכן כך, מדוע לא פעל לגבות ולדורש מבא כוחו דאז עו"ד יקותיאל את הכספים במשך כל השנים.

...

שוכנעתי כי הנתבע פעל באופן סביר ומקצועי בהתאם לנתונים שהועברו לו בזמן אמת ע"י התובע.

לסיכום התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 65,000 ₪ בתוך 30 יום.

בנגוד לטענות המבקשת, ההליך לא נועד לתקוף את חוקיותם של חוקי העזר, אלא על מנת להשיב סכומים, אשר שילמה המשיבה ביתר עקב יישום שגוי של חוקי העזר.

נקבע כי הערייה קוראת את עניין אלפריח באופן "המותח" את גבולותיה מעבר לנדרש.

התביעה בעיניין זה הנה תביעת השבה, שנועדה להשיב למשיבה את כספה ששולם ביתר למבקשת, בשל יישום שגוי של חוקי העזר.

בתמצית, לשיטת התובעת, התביעה אינה תוקפת את חוקיות חוקי העזר, אלא התביעה עוסקת בהשבה של סכומים אשר נגבו ביתר, בגין יישום שגוי של חוקי העזר.

סעיף 5 לתקנות החדשות מונה הוראה שעניינה האיזון בין האנטרס של בעלי הדין, לבין האנטרס הצבורי.

...

בזיקה לכך, בית המשפט נעתר לארכה אחר ארכה, ברוחב לב. עם זאת, יש לשים את הקץ גם להליכי ההידברות, עת הם אינם נושאים פרי, ולפעול לעבר קידום ההליך ולהכרעה בסכסוך לגופו של עניין, אולם בענייננו לא ניתן לקדם את ההליך.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, דין התביעה - מחיקה.

בהתחשב כי טרם התקיים דיון, הנני מורה על החזר האגרה (למעט הסכום המינימלי), לתובעת, באמצעות ב"כ. הנני פוסקת הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת הנתבעת, סך כולל של 5,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום.