תביעה להצהרה על פרעון חוב משכנתא והשבת כספים

3.5 החייב לא פרע את חובו למנורה, ולפיכך ביום 29.12.2002 הגישה מנורה בקשה למימוש המישכון בהוצאה לפועל.

יש לזכור שהתביעה לבית המשפט המחוזי לא הייתה תביעה כספית אלא תביעת הצהרה על ביטול חוזה.

למרות זאת שמע בית המשפט עדים בענין זה, העדיף באופן מפורש את גרסת החייב על גרסת הנתבעת 1 שכינה את גירסתה "גרסה כוזבת", ולאחר עיון בהסכמים, בחשבונות ובשיקלול העדויות קבע כי סדר הגודל של החוב עומד על כ- 10,000 $ תוך שהוא משאיר לנתבעת 1 את הפתח להגיש תביעה כספית, אם אפשרי.

הנתבעת 1 התחייבה לרישום המשכנתא על שם מנורה, התחייבה לרישום הערת אזהרה לטובת מנורה שעניינה רישום משכנתא, וכן חתמה באותו כתב על כך שרק אם תוגש הצהרתה בכתב על ביטול החוזה עקב הפרת תנאיו על ידי החייב – תחזיר למנורה את סכומי ההלוואה ואז תבטל מנורה את רישום הערת האזהרה.

...

לכן גם טענה זו צריכה להידחות, ואין בה כדי להשפיע על מישור התביעה שבין התובע והנתבעים.

6.8 מסקנה המתבקשת יש להעביר את הזכויות בנכס משמה של הנתבעת 1 על שם החייב.

לסיכום 7.1 כונס הנכסים מקבל בזאת הסמכה לחתום בשמה של הנתבעת 1 על המסמכים הדרושים להעברת הזכויות בנכס משמה של הנתבעת 1 לשם החייב.

לפניי תביעה להשבת כספים ששולמו על ידי התובעת, לסילוק יתרת משכנתא אשר ניטלה על ידי הנתבעת ואחרים כפי שיפורט להלן.

בחודש 9/04 נטלה הנתבעת יחד עם בעלה ואחיו על פי הנטען, הלוואת משכנתא בסכום של 200,000 ₪ לצורך בניית הבית בקבוץ, ועל הדירה נרשמה משכנתא ראשונה להבטחת פירעון הלוואה הנ"ל (להלן "המשכנתא").

הנתבעת הגישה תביעה נגדית שבמסגרתה עתרה להצהיר על ביטול הסכם המתנה, ועל חיוב ה"ה גרינברג והתובעת בתשלום סכום של 300,000 ₪ בגין תשלומי המשכנתא שבהם נשאה עבור הדירה, ובגין דמי שכירות בעבור השמוש בדירה על ידי ה"ה גרינברג.

לצורך העברת הזכויות בדירה על שמה, סילקה התובעת את יתרת חוב המשכנתא שרבצה על הדירה תמורת תשלום סכום של 200,000 ₪, ובתביעה זו היא עותרת לחייב את הנתבעת להשיב לה את הסכום הנ"ל, וכן את ההוצאות המשפטיות שהיו כרוכות בכך, בסכום של 12,552.55 ₪.

...

עוד טענה כי חובת סילוק יתרת המשכנתא מוטלת על התובעת, על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה הורה כי הדירה תירשם על שמה של התובעת בכפוף לכך שהתובעת תשלם את כל המיסים ותשלומי החובה הכרוכים בכך.

דיון אקדים ואומר כי עם כל ההתחשבות בטענות התובעת בדבר הנשיאה בתשלומי המשכנתא וההתמודדות מול החובות הרבים שהשאיר לה בעלה על פי הנטען, אין מנוס מקבלת התביעה מהנימוקים שיפורטו להלן.

לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי התובעת לא הוכיחה כל הגנה מפני התביעה, לפיכך, הנני מחליטה לקבל את התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 212,552 ₪, וכן אגרת משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

בנק ירושלים צורף להליך כנתבע נוסף; משום שכמי שהלווה כספים לנתבע, המובטחים במשכנתא על הנכס, בהסתמך על הסכם המכר ושאר המסמכים הנלווים שעליהם חתמה התובעת – הנו בעל עניין בשאלת תוקפם של מסמכים אלה, אשר התובעת מערערת עליהם בתובענתה, ובשאלת גורלו של הנכס הממושכן.

כאן עולה נרטיב נוסף, שלהלן יודגם גם מתוך הפרוטוקול של בית הדין, שלפיו העסקה הוצגה לתובעת כעסקה שתכליתה הלוואה מובטחת בדירת התובעת; הגם שלבושה המשפטי הוא עסקת מכר – זאת לצורך "רווחים מישניים", כגון אפשור קבלת הלוואת משכנתא מבנק ירושלים, וחיזוק הבטוחה של המלווה, הנתבע, למקרה שמיכאל לא ישיב לו את כספו.

בעניינינו, אין זה מן הצדק לבטל את החוזה; משום שהנתבע קיים את חלקו בעיסקה, מיכאל שוחרר מן הכלא בכספו של הנתבע, המשכנתא של התובעת נפדתה בכספו של הנתבע, סכום נוסף בן כמה מאות אלפי ₪ שולמו לתובעת על ידי הנתבע, הנתבע ממשיך לשאת בתשלומי המשכנתא לבנק ירושלים, והתובעת ומיכאל לא הראו שבידם לפרוע את ה"הלוואה" – כפי שלטענתם תפסו את העסקה בטעות.

לפיכך, חרף דחיית התובענה להצהיר על בטלות ההסכם או ביטולו – הנתבע יישא בהוצאותיו של בנק ירושלים, כפי שיוחלט בעקבות בקשה לשומת הוצאות שתוגש.

עולה מפרוטוקול הדיונים בבית הדין כי אכן דובר מלכתחילה על הלוואה מובטחת בשיעבוד בית התובעת, לצורך מימון שיחרורו של בנה מהכלא; אולם, מכיוון שהנתבע העריך שההלוואה לא תיפרע – וכנראה גם כדי לקבל הלוואת משכנתא מבנק ירושלים – העדיף מתכונת של הסכם מכר עם תאריך פינוי דחוי לשנה, על מנת שאם בכל זאת החוב ייפרע בתוך מועד זה – המכר לא ימומש.

...

מכל מקום, הגעתי למסקנה כי אומד דעת הצדדים היה שהנתבע יעמיד כספים לצורך שחרורו של הבן, ואם לא יושבו תוך שנה – הנתבע יזכה, תמורתם, בביתה של התובעת.

לאור המקובץ, אין מנוס מליתן תוקף להסכם המכר.

התובענה להצהיר על הסכם המכר כבטל או כמבוטל נדחית בזה, ללא צו להוצאות לחובת התובעת.

בסעיף 12 לכתב התביעה טען התובע, כי "ביום 26.8.1987 חתמו התובע ואימו הגב' ג'ורג'ית לחאם (על) הסכם משכנתא לשם שמירה על נכסי התובע מפני זיופים וניסיונות לבזוז ולנשל את נכסיו של התובע ע"י אנשים שהתקרבו לתובע בזמנו וניסו בכול מיני דרכים לנשל אותו מנכסיו". בסעיף 16 לכתב התביעה טען התובע, כי המשכנתה לא נועדה להבטיח חוב שהוא חייב למנוחה, אלא "על מנת לשמור על נכסיו של התובע מפני זיופים ואנשים זרים אשר התקרבו אליו ורצו לנשל אותו מנכסיו בכול מיני דרכים". בסעיף, 18 לכתב התביעה טען התובע, כי "המשכנתא לא ניתנת לבצוע הואיל ואין בה סכום ולא ניתן כנגדה סכום כסף כלשהוא לממשכן, אלא נעשתה בנסיבות הנ"ל בין התובע לאימו על מנת לשמור את נכסיו". לעניין הערת האזהרה שנרשמה לטובת החברה טען התובע בסעיף 24 לכתב התביעה, כי "המשכנתא שלזכות חברת מלון סנט ג'וזיף, חברה אשר בבעלות רמזי, נרשמה .... כמכשול רישום עבור צדדי ג' אשר רכשו מקרקעין מהמשפחה ולא שילמו מס שבח.... משכנתא זו איננה באה להבטיח החזרת כסף כלשהוא אלא כביכול התחייבות לא למכור מקרקעין אשר בשם התובע ואחיו , דבר שמנוגד להוראות חוק יסוד כבוד האדם וחרותו...". בסעיף 25 לכתב התביעה טען התובע, כי "המשכנתא של חברת סנט ג'וזיף...נועדה אך ורק ליצור מיכשול בפני אנשים שרכשו מקרקעין מהמשפחה ולא שילמו מס שבח כאשר היה נקבע בהסכם כי מס השבח יחול על הרוכש ....". עולה, אם כן, כי הטענה שהסכם המשכנתה לטובת המנוחה ג'ורג'ית ושטר המשכנתה לטובת החברה מהוים הסכמים למראית עין, הועלתה בכתב התביעה ומהוה הבסיס והגרעין שעליהם מבסס התובע את טענותיו בסיכומיו.

זאת ועוד, טענת הנתבעים, כי החובות שפורטו ברשימה נספח ד' לתצהיר רמזי ניפרעו על ידי המנוחה מכספים השייכים למנוחה ושמדובר בחובות מובטחים במשכנתה כלל לא הוכחה.

על כן, אין בעובדה שהמנוחה ג'ורג'ית טיפלה בפרעון החובות כדי ללמד כי חובות אלה ניפרעו מכספי המנוחה, כי אלביר לווה ממנה כספים לצורך פרעון אותם חובות, וכי המשכנתה נועדה להבטיח השבת כספים אלה לג'ורג'ית. גירסתו של אלביר כי החובות שולמו מכספים שלו הוכחה באופן וודאי לפחות בנוגע לחוב אחד, משמעותי, שרמזי טען בתצהיר עדותו הראשית, כי נפרע מכספי אמו.

בסעיף 22 להסכם הצהיר התובע, כי לא קיבל "תמורה כלשהיא מחברת מלון סנט גוזיף בע"מ, בגין רישום הערת אזהרה זו על קיום משכנתא כביכול". בסעיף 24 לתצהיר מסר התובע כי הייתה סיבה נוספת לחתימה על רישום ההערה והיא טענתו של רמזי בפניו ובפני אחיו כאמל בדבר קיומו של עיקול שהטילה עריית נצרת על המקרקעין בשל חוב ארנונה והחשש שהביע רמזי בפניהם מפני האפשרות שהעירייה תפעל למימוש ומכירת הנכסים.

...

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן: אני מורה על מחיקת המשכנתה הרשומה לטובת המנוחה ג'ורג'ית נקולא סארג'י לחאם ת"ז 2052788 לפי שטר 5493/87 מיום 26.8.1987 ביחס לכל הנכסים המפורטים בשטר המשכנתה.

הנני מורה על מחיקת הערת האזהרה שרשומה לפי שטר 5246/2008 מיום 13.3.2008 לטובת חברת מלון סנט ג'וזיף בע"מ ח.פ. 512045212 ביחס לזכויות התובע, אלביר לחאם, בכל הנכסים המפורטים באותו שטר.

הנני מחייב את הנתבעים 1 ו-3, רמזי לחאם וחברת סנט ג'וזיף נצרת בע"מ, לשלם ביחד ולחוד לתובע הוצאות הליך בזה ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 50,000 ₪.

לפני המרצת פתיחה שהוגשה ע"י מר שמואל ידיד (להלן: "המבקש") נגד מר עמוס בריח (להלן: "המשיב"), שבמסגרתה ביקש המבקש להצהיר על בטלות הסכם שנחתם בין המבקש לבין המשיב ביום 11.4.2013 (להלן: "הסכם המכר"), למכירת הדירה הידועה כחלק מחלקה 42 בגוש 4012, שנמצאת ברחוב סגלון 7, בלוד (להלן: "הדירה"), להורות על מחיקת הערות אזהרה ורישומי מישכון שנרשמו לזכות המשיב על הדירה, לאסור על המשיב לעשות דיספוזיציה בזכויות בדירה, או בזכויות הבניה העתידיות או באחוזי הבניה העתידיים השייכים לדירה, לאסור על המשיב לבצע בניה כלשהיא בדירה ולהצהיר כי הדירה שייכת למבקש וכי המבקש הוא בעל הזכות הבלעדית לעשות בה שימוש.

עוד יצוין כי עובר להגשת התובענה דנן ועל רקע האמור, נוהלו בין הורי המבקש לבין המשיב ונסים מספר הליכים משפטיים; בתביעה שהגישו הורי המבקש נגד המשיב ונסים (ת"א 24192-05-17 ידיד נ' בריח), הגיעו הצדדים להסכמות שלפיהן התביעה תימחק ללא צו להוצאות, הדירה תפונה עד ליום 31.12.2017 וטענותיהם הכספיות של התובעים שם תתבררנה בהליך בוררות.

במטרה לאפשר את היתקדמות הסכם המכר מחד, ולהותיר אפשרות של "החזרת הגלגל לאחור" מאידך, הוסכם בין הצדדים כי המבקש ימסור למשיב את החזקה המשפטית בדירה, הורי המבקש ישלמו למשיב דמי שכירות, ופרעון המשכנתא ידחה למקרה שברוך יפרע את החוב.

לשונו של הסכם המכר ברורה ומפורשת ובמסגרתו אישר המבקש את חובו של ברוך למשיב, אישר כי ידוע לו שברוך לא השיב את כספי ההלוואה למשיב ואישר כי ידוע לו שברוך מבקש הלוואה נוספת.

...

לנוכח האמור, אני דוחה את הטענה.

בסופו של הליך ההוכחות, וממכלול הטעמים שלעיל, לא שוכנעתי כי יש לקבל את טענות המבקש באשר להתחשבנות הכספית בין ברוך לבין נסים.

לאור האמור, התביעה נדחית.