תביעה להצהרה על זכאות לחכירת משק עזר

התובעים עותרים להורות למינהל לבצע עסקת חכירה מהוונת עם ארקוסין כפי שהייתה אמורה להערך בעקבות בקשתם לבצע הוון חכירה בתחילת דצמבר 2005 וכן להשיב להם דמי הסכמה בשיעור של 33% + מע"מ מערך הקרקע, ששלמו תחת מחאה בדצמבר 2007, לאחר קזוז דמי ההוון הראויים בשיעור של 5.5% + מע"מ מערך הקרקע בסך המשוערך למועד הגשת התביעה של 380,470 ₪ + מע"מ. לחילופין, להורות למינהל לבצע עסקת חכירה מהוונת עם קרטס בתחולה ממועד רכישת הזכויות בנכס מארקוסין במאי 2006 ולהורות כי קרטס זכאים לחכור ולהוון את משק העזר כאשר תשלומים ששלמו בגין דמי החכירה המעודכנים ינוכו מדמי ההוון שיידרשו לשלם.

האם גביית דמי ההסכמה היתה שלא כדין בסיכומיהם הפנו התובעים לסעד ו' בתביעה שבמסגרתו טענו כי "כתוצאה מההכרה בהעדר תוקף לדרישת הפיצול הטרומי...יוצהר על-ידי בית המשפט הנכבד כי גביית "דמי הסכמה" בעת העברת זכות מחזיק ותיק במשק עזר לא היתה כדין אלא תוצאה מסרבנות ההוון מצד נתבעת 2 בתקופה שלאחר הקפאת הא"ח 32". התובעים נימקו את ההצהרה המבוקשת בטענות כי הקפאת הוראת הא"ח 32 היתה בלתי סבירה ובלתי מידתית, לא נימסרה עליה הודעה למחזיקים במשקי העזר, לא ניתנה תקופת התארגנות ולא פורסם דבר הביטול אלא בהודעת הדוברת.

...

למען הסר ספק, איני מקבלת את הטענה.

סוף דבר לנוכח כל האמור, אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו כי הא"ח 32 חלה עליהם.

התביעה נדחית.

(ה) במקרה של פטירת חבר האגודה או מתיישב ביישוב תחולנה ההוראות הבאות בדבר מסירת זכויות השמוש בנחלה ו/או במשק העזר שבשימושו.

לחילופין טוען המשיב שעל אליהו לבקש (שוב) רשות מבית המשפט ולתקן את כתב התביעה שכנגד כך שיוגדר בו במפורש סעד של חזקה ושימוש בלבד בחלקה ב' של הנחלה ולא סעד של רישום זכויות מלא בה. טענות המשיב – התובע שכנגד – אליהו אליהו לא חולק על כך שחרף הניסוח של הסעד ההצהרתי הנתבע כפי שנוסח בכתב התביעה שכנגד, הרי שבאופן מהותי ומעשי נתבע סעד של הצהרה על זכויותיו בנחלה 7, לרבות חלקה ב' של הנחלה.

וזו לשון הסעיף: בית משפט שלום ידון באלה: (3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השמוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין; אין מחלוקת שזכויות המתיישבים במושב זנוח הן זכויות של "בר רשות". "בר רשות" הוא מי שקבל רישיון (רשות) מאת בעל המקרקעין להחזיק ולהשתמש בנכס המקרקעין (ר' נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24 (תשנ"ה – תשנ"ו)).

...

אם כך ואם אחרת אני סבורה שאין צורך להכריע בעניין זה מכיוון שעסקינן בתביעה שכנגד.

בענייננו אני סבורה שהתביעה שכנגד והתביעה העיקרית נושאן אחד ומכל מקום הן נובעות מאותן נסיבות.

על-כן אני קובעת שנכון וצודק להותיר את התובענה לבירור בבית משפט זה וזאת מטעמים של יעילות דיונית העומדים בבסיס הוראת סעיף 51(א)(4) העוסק בסמכות העניינית בתביעה שכנגד.

התביעה והצדדים: התובעים, כולם בנים או בני זוג של בנים של מייסדי מושב חגור (להלן: "המושב"), מתגוררים עשרות בשנים במושב, בבתי מגורים שבנו בחלקות המוגדרות כחלקות בעלי מיקצוע (חלקות שאינן נחלות או משקי עזר והוקצו בעבר במושבים לטובת מגורי בעלי מיקצוע שאינם חברי המושב).

הסעד הראשי בתביעה הוא עתירה להצהרה על זכות התובעים להרשם כחוכרים לדורות על מלוא שטח חלקותיהם (2 דונם כל חלקה) וליתן סעד המחייב את רמ"י לרשום חכירה כאמור.

...

על כן, טענות התובעים בתביעתם לגבי זכויות כלפי רמ"י מכח איזה מפסקי הדין בהליכים הקודמים נדחות.

על כן לא ראיתי מקום לקבל את התביעה והנני מורה על דחייתה נגד הנתבע 1.

משלא התבקש סעד ומשאף לא הוכחה ממילא התביעה, נדחית התביעה גם נגד נתבע זה. גם כאן לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות בנסיבות העניין.

יש לדחות את טענת המבקשים כי האגודה קיבלה מהם 1,000$ המהוים 80% משווי הנכס ובשל כך נחתם הנספח להסכם השכירות, היות ואין ללמוד ממסמך זה דבר על זכויות כלשהן שיש למבקשים (פרט לזכות מגורים אישית) או על תמורה כלשהי.

דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו בפניי ולאחר שקיימתי דיונים וחקירות נגדיות של העדים, אני סבור כי, יש להורות על דחיית התובענה, מהטעמים הבאים; המבקש, עותר במסגרת התובענה להצהיר כי על רמ"י להחכיר לו את משק 82 כ"משק עזר", בהתאם לתנאים שנקבעו על ידי מועצת מקרקעי ישראל ביום 28.10.1986 וכן להורות, כי יש לראות בו כמי שזכאי להחזיק משק עזר משנת 1987.

...

הסוכנות - המשיבה 2 - לא נטלה חלק פעיל בתיק ולכן התובענה כלפיה נדחית ללא צו להוצאות.

אני מעריך, שמערכת בירור התובענות הכספיות והאחרות שבין המבקש למושב לא הסתיימו ולא הוכרעו בתיק זה. לאור האמור, אני מגיע למסקנה כי למרות שהתביעה נגד המושב בגין עילות התביעה בתיק דנן נדחו, לא יהיה זכאי המושב להוצאות וביחסיו למול המבקש כאן, כל צד יישא בהוצאותיו.

באשר למשיבה 1 - רמ"י, אני מחייב את המבקש לשלם לה הוצאות בסך כולל של 18,000 ₪.

הנתבעת הנה בעלת זכויות חכירה במשק עזר בבית צמוד קרקע הידוע כגוש 29707 חלקה 3 הנמצא בישוב שואבה 48 (להלן: "הבית").

כאמור מערכת היחסים בין התובעת לבין המנוח היתה הדוקה ומלאת אהבה, המנוח היתייחס אליה כבתו לכל דבר, ציין פעמים רבות את רצונו להעביר לה מנכסיו, ובמיוחד את הבית בו התגוררו הצדדים, ואמר לא פעם לסביבתו הקרובה כי "בית זה הוא של רינת וילדיה". מאחר והנתבעת התעקשה על מכירת הבית ומעבר לדיור מוגן, החליטו התובעים לרכוש בכ"ז את הקרקע בשואבה ולבנות עליה בית, בידיעה כי הנתבעת תעביר לידיהם 150,000$ לצורך מימון הרכישה והבניה לאור הצהרתה על כך. ביום 19.08.96 נפטר המנוח; עם פטירתו החלה הידרדרות חריפה במערכת היחסים שבין התובעים לנתבעת, שהחריפה מאוד עם מעבר שני אחיה של הנתבעת להתגורר עימה.

מכל מקום, הנתבעת עמדה בכל תשלום שהסכימה לשלם (הגם שבטעות!) ואף הוסיפה מתנה בסך 30,000 ₪, התובעים אינם זכאים לה. לטענת הנתבעת, יש לקזז מסכום התביעה דמי שימוש ראויים למשך 11 שנים לפי 600$ לחודש לפחות, ואת כל התשלומים שהנתבעת שילמה עבור התובעים במשך 11 שנים, בגין ארנונה, חשמל, מים, תשלומי ועד המושב, שמירה וכיו"ב. מכל סכום שיפסק, יש להפחית את עלות תיקון הנזקים שהותירו התובעים בדירה, ואת ערך הבניה שהיתה ממילא קיימת ובנויה.

...

לסיכום 63.

לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 191,313 ₪ נכון ליום 1.9.03 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.03 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות אלה, סבורני כי הסכום שנפסק משקף את האיזון הראוי בין מכלול השיקולים הנזכרים לעיל בפסק דיני, בתקוה כי סופה של הכרעה תביא לסיום הסיכסוך.