תביעה להפרשי פדיון בפוליסות ביטוח לאחר פרישה

מונחות להכרעתנו שתי תביעות מושא תיקים אלו כשהשאלה העיקרית השנויה במחלוקת בהן – מי זכאי לרווחי ההשקעות בכספי ההפקדות לפיצויים שנצברו עבור גמאל בדחי (להלן: "התובע") בפוליסת ביטוח מנהלים במהלך עבודתו בחברת עצמון פלסט בע"מ (להלן: "המעסיקה").

פרק 1 סע' א לפוליסת ביטוח למנהלים ועובדים שכירים מהדורת 1992[footnoteRef:17], קובע כי "החברה תשלם לבר- הביטוח החל מהחודש שלאחר פרישתו מעבודתו...גמלה חודשית..". כמו כן, בסעיף 10 לתנאי פוליסת כלל נקבע כי המבוטח יהיה זכאי לקבל גמלה חודשית יסודית.

לאחר הצגת המתכונת הייחודית לחישוב הפיצויים בפוליסות ביטוח מנהלים והרקע לה, פסק בית הדין הארצי בסעיף 26 לפסק דינו כי " הינה כי כן, מתכונת חישוב ערך פדיון הפיצויים הצבורים בפוליסות ביטוח מנהלים נועדה להיטיב עם התובעים המבוטחים בפוליסות, באמצעות יצירת נוסחת חישוב המתעלמת מהתשואה הריאלית הנצברת במישרין בגין הפקדת כספי הפיצויים. ההטבה למבוטחים היתה על חשבון מעסיקיהם ועל חשבון קופת המדינה והקנתה, לפיכך, לפוליסות ביטוח המנהלים יתרון, מנקודת ראות התובע, על פני המוצרים הפנסיוניים המתחרים. בשנת 1992 עת הומרו תכניות הביטוח נושאות התשואה המובטחת בתכניות ביטוח משתתפות ברווחים ונידרש אישור רשויות המס לתכניות החדשות, תוקן העיוות בכל הקשור לחיוב המבוטחים במס, אך לא נמצא מי שידרוש תקונו במערך יחסי העבודה, והוא עוגן על ידי חברות הביטוח, באישור המפקח על הביטוח, בהוראות מפורשות בתכנית הביטוח מכוחן הוצאו פוליסות בטוחי המנהלים." לאור האמור נפסק בהילכת מוסדות חינוך כי ריווחי ההשקעות שייכים לעובד.

סך כל הפרמיות ששולמו ע"ח הפיצויים, כשלכל פרמיה כאמור יתוספו הפרישי הצמדה למדד, מן "המדד הקובע" ועד למדד האחרון הידוע ביום תשלום הפיצויים האמור.

...

אנו סבורים שאין לקבל טענה זו. המעסיקה לא טרחה להפנותנו לאסמכתא ו/או הוראת חוק המאפשרת לכלל ביטוח לשחרר כספים בנסיבות בהן לא הועברו אליה המסמכים הנכונים לפעולה זו ובפרט אישורי מס מלאים.

בכתב ההגנה לא מצאנו לטענת ההתיישנות כל זכר וממילא, אין אנו סבורים כי מכסת ימי החופשה של התובע התיישנה בנסיבות שיתוארו להלן.

סוף דבר על המעסיקה לשלם לעובד סך של 18,460 ₪ עבור פדיון ימי החופשה בתוספת הצמדה וריבית כדין מחודש 02/18 ועד לתשלום המלא בפועל.

התובע, אשר יצא לגימלאות בשנת 2014, הגיש תביעה זו נגד הנתבעת, לקבלת הפרשים ו/או חוסרים בערכי הפדיון ו/או סכומים שנצברו או צריכים היו להצבר לזכותו בשמונה פוליסות הביטוח שנוהלו על ידי הנתבעת.

סגנית הנשיאה, כתוארה דאז, כב' השופטת לאה גליקסמן, בשבתה בבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב קבעה דברים אלה היפים אף לעניננו: "בהתאם לפסיקה, העילה לשינוי בסיס חישוב הגימלה היא עילה המתחדשת מידי חודש בחודשו, ולכן ניתן לתבוע הפרישי גמלה מהקרן לתקופה של שבע שנים לפני הגשת התביעה [ע"ע 03/17 מריו ויינגרט - מבטחים, [פורסם בנבו]]. אולם, אנו סבורים כי פסיקה זו אינה חלה על המקרה הנידון, כיון שהזכות לבחור את מסלול הפנסיה היא זכות חד פעמית שעל התובע לממש עם פרישתו לגימלאות, והתובע אינו זכאי לשנות את הבסיס לחישוב הפנסיה לאחר בחירתו. אמנם, בחירתו של התובע במסלול קובעת את הבסיס לחישוב הגימלה, אולם כאמור זכות הבחירה היא חד פעמית. הפסיקה בעיניין ויינגרט רלוואנטית אם לטענת התובע מקפת חישבה לא נכון את הפנסיה במסלול בו הוא בחר, למשל לא התחשבה בעדכון שכרו לאחר פרישתו בחישוב המשכורת הקובעת לפנסיה. אולם, הזכות לבחור בין מסלול א' לבין מסלול ב' היא חד פעמית. לפיכך, תביעה בנוגע לשינוי המסלול שנבחר על ידי הגימלאי מתיישנת שבע שנים לאחר המועד האחרון להגשת טופס המרה.

אכן, בשנת 2016 עם פנייתו של התובע אל הנתבעת בוצעו מספר תיקונים בשעורי הריבית (ר' נספח "ה" לתצהירו של התובע, מכתבה של הנתבעת מיום 9.6.2016): כך, בפוליסה מספר 20519 עודכנה הריבית מ 4% ל-5% ועל כן ערך הפדיון לפני התיקון שעמד על 427,936 עמד לאחר התיקון על 452,581 ש"ח. בפוליסה 24448 תוקן ערך הפדיון מ 4% ל-4.25% ועל כן ערך הפדיון שעמד אותה עד אותה עת על 1,337,637 ש"ח תוקן והועמד על 1,348,406 ש"ח. נזכיר, כי בתביעתו טען התובע: * ביחס לפוליסה פרטית (מספר 200121969) שכללה ביטוח מעורב ובנוסף ביטוח מוות מתאונה וביטוח נכות מתאונה, טוען התובע, כי "עקב ריביות לא מספקות על פיהן ביצעה הנתבעת את חישוביה, כולל בהיתחשב בריביות שבפוליסות אחרות של התובע אצל הנתבעת וכולל על פי מיסמכי הנתבעת עצמה, ועקב גביה כפולה לתקופה בת כשנה (בין 8/1991-11/1990) נוצר לגירסתו חוסר בסכומים המחושבים על ידי הנתבעת" (ר' סעיפים 40-36 לכתב התביעה).

...

עמדתו זו של מר שפירא מקובלת עלינו.

משהחלטנו לבחון את טענותיו של התובע בסוגית הריביות, לגופה, לאור הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות ומחדר לליבנו ספק שמא, במחדל ובתום לב, נמנע מן התובע לברר סוגיה זו במהלך השנים, מצאנו לדחות טענותיו לגופן.

סיכומו של דבר מצאנו לדחות את תביעת התובע במלואה ולחייבו בהוצאות הנתבעת בסך של 35,000 ש"ח אשר תשולמנה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיו.

הגניבה והמרמה הנטענים בוצעו לטענת רחל מעיין בדרך של קבלת משכורת ותנאי שכר נלווים בסכום גבוה ממה שאושר, בקבלת דמי ביטוח רכב חברה שניזוק, בהעברת רכב חברה שני שנרכש בליסינג לחזקתו של הנתבע בתום תקופה מקוצרת של תשלומים שנשאה בהם החברה, באי החזרת הרכב והמתקנים שהותקנו עליו בעת שהתפטר, בקבלת פצויי פיטורין שלא כדין, בפדיון ימי חופשה מעבר למה שנותר בפועל, באי החזרת הלוואה על סך 25,000 ש"ח, בלקיחת הלוואה על סך 200,000 ₪ מחב' הליסינג שנפרעה על ידי התובעת, באי הפחתת שכר שהתחייבו לה כל העובדים בשלב שבו החברה נכנסה לקשיים, בחישוב שווי רכב שגוי בתלוש השכר שהביא לדרישת תשלום הפרשים מצד מס הכנסה וביטוח לאומי המתחייבים משווי הטבת המס, בחיוב החברה בהוצאות פוליסת ביטוח הדירה הפרטית של הנתבע, בשימוש בכרטיס אשראי של החברה בחו"ל לצרכיו האישיים של הנתבע, הכל כמפורט בכתב התביעה ובטבלה המסכמת בסעיף 68 בכתב התביעה.

אותו הדבר לגבי התובעת, כל מיסמכי החברה היו ברשותה ומה שהיה חסר השיגה (כמו מסמכים מחב' בלו-ליס) ואף העיתוי בהגשת התביעה – ארבע שנים וחצי לאחר פרישת הנתבע, נקבע על ידה.

...

הנתבע לא הוכיח כי שילם את דמי המקדמה של רכב האיסוזו ולא את הסכום שהיה עליו להשלים בסיום התקופה, ולכן אני קובעת כי ביום 1.1.04 רכב האיסוזו היה שייך לתובעת ולא לנתבע.

אשר על כן אני קובעת כי הנתבע היה זכאי לפיצויי פיטורין ודוחה את טענות התובעת בכל הנוגע לרכיב זה בתביעתה.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע בסכומים הבאים: סך של 57,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.2.03 ועד התשלום בפועל.

באותו מקרה נדונה תביעה לתשלום הפרש עמלת פרעון מוקדם, לאחר שהתובעת דרשה סכום מופחת ושגוי.

לעניין זה הפניתה הנתבעת לפסק הדין בק"ג 8442-09 כהן ארזי איתן נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ (16.12.2012) (ערעור נמחק), שם נדחתה תביעה לפדיון סכומים שהופיעו בדו"ח שנתי ששלחה הנתבעת לתובעת בגין פוליסת "ביטוח מנהלים", לאחר שהתובע קיבל את סכום הפיצויים המוסכם ואף חתם על "שטר פיטורין" לפיו אין לו תביעות נוספות ביחס לפוליסה.

טענת התובעת כי המגשר אמר לה כי דאג שהפוליסה תהיה פעילה עד לפרישה לא די בה, הן משום שמדובר בעדות שמועה שמשקלה מועט, הן משום שאין בדברים אלה היתייחסות לטענה לשיחרור מתשלום פרמיה ובעיקר בשים לב להיעדר הוראה מפורשת לעניין זה בהסדר הגישור (עמ' 9, ש' 28 – עמ' 10, ש' 4).

...

משכך, אני מורה על פטור מהשבה בשיעור של 80%.

ה – סופו של דבר אשר על כן, אני קובעת כדלקמן: התובעת תודיע לנתבעת האם נוכח החלטתי כי אינה פטורה משחרור תשלום הפרמיה היא מבקשת להמשיך בתשלום פרמיה בגין ביטוח החיים ו/או החיסכון בפוליסה החל מספטמבר 2013.

הנתבעת תשלם לתובעת החזר הוצאות בסכום כולל של 2,207 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

השופט רועי פוליאק ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת יפית זלמנוביץ גיסין ונציגי הציבור גב' שוש ברוך ומר דוד פריד; ק"ג 11023-09-18), אשר דחה מחמת היתיישנות את תביעת המערער לקבלת הפרשים כספיים בגין שמונה פוליסות ביטוח, אשר הוצאו בין השנים 1975 – 1998, סולקו כולן בשנת 2001 ונפדו בהדרגה לאחר פרישת המערער ממעגל העבודה בשנת 2014.

...

לא מצאנו להתערב בקביעה העובדתית המבוססת היטב.

על פני הדברים אפשר שנכון היה להחזיר את הסוגיה לפתחו של בית הדין האזורי לצורך ליבונה, הן לעצם קיומה של הזכות להשבה בגין השנים 1985 – 1995 בנסיבות בהן מרוץ ההתיישנות אותחל מחדש עקב ההודאה בזכות והן להיקפה, אך בהינתן הסכום המהווה כשלושה פרומיל מסכום התביעה שהשבתו נתבעת בערעור בגין גביית דמי הביטוח ביתר, והקושי בחקירת האקטואר, מצאנו לנכון, תוך שהעמדנו לנגד עיננו בין היתר את עקרון היסוד המפורט בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לקבוע כי עלה בידי המערער להוכיח את הנזק המכומת בחוות הדעת האקטוארית בגין חלק מהתקופה ולחייב את המשיבה לשלם למערער, אשר הוא שביטח את חיי רעייתו ושילם את דמי הביטוח, סכום של 6,118 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.2017.

סוף דבר – הערעור נדחה בעיקרו, למעט חיובה של המשיבה בסכום של 6,118 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.2017.