תביעה להסרת מטרדים ופיצוי בגין רעש, ריח והסגת גבול

בקציר האמור יסופר, כי המשיבים הגישו כנגד המבקש תביעה לסילוק יד ולמתן צו עשה וצו מניעה קבוע להסרת מיטרד (להלן: "התביעה").

במסגרת התביעה, טענו המשיבים, כי המבקש הקים בשטחו בית מגורים וסככות לגידול בעלי החיים, ללא היתר; כי הסככות "פולשות" לשטח המקרקעין והדבר מהוה הסגת גבול; כי המבקש מגדל בעלי חיים בשטחו באופן המהוה מפגע תברואתי ויוצר זהום אויר, ריחות לא נעימים ורעש; וכי מדובר בשטח המיועד למגורים כך שגידול בעלי חיים במקום הוא בנגוד לייעוד התיכנוני של שטח המבקש.

נוסף על כך טוען המבקש, כי מומחה מטעם המשרד להגנת הסביבה ביקר בשטח, ודחה את טענות המשיבים בכל הקשור למיטרד, רעש וריח וכן טוען, כי חוות דעת המומחה מטעם המשיבים, הופרכה מהיסוד.

בנוגע למאזן הנוחות, בכל הנוגע לצוו הפינוי וההריסה – נכון הדבר שאין המדובר בשטח המשמש למגורים וככל שפסק הדין ישונה בעירעור, ניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו ואף לפצות.

...

עם זאת ראו ע"א 3783/18 קאץ נ' סדן (פורסם במאגרים) (להלן: עניין סדן"): "במקרה דנן, על אף שהמקרקעין אינם משמשים למגורי המבקשים, אני סבור כי מאזן הנוחות שבין הצדדים נוטה לטובת המבקשים, שכן הימנעות ממתן צו המניעה עלולה להסב להם נזק חמור מזה העשוי להיגרם למשיבה, ככל שיינתן הסעד המבוקש". בענייננו, לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה, הרי שמוחלט כי דין הבקשה להתקבל בכל הנוגע לסעדי הפינוי ולהידחות בכל הנוגע לסעדים הכספיים.

לפיכך, בקשת העיכוב לעניין רכיב זה, נדחית.

בנסיבות האמורות, ובשים לב לעובדה שהמבקש לא חשף את מלוא מצבו הכלכלי, לא פנה בבקשת סיוע לגורמים חיצוניים - בקשת הפטור מהפקדת עירבון נדחית.

לפני תביעה לפיצויים בטענה להסגת גבול ומטרד.

בירור תביעת הנציגות הסתיים בהסדר פשרה מיום 2.6.15 (נספח ד' לתצהיר התובעים), ואשר במסגרתו התחייבו נתבעים 7 ו- 8 להקפיד על הפעלת המסעדה מתוך שמירה על ניקיון הסביבה, שלא בשעות המנוחה, בשאיפה למנוע רעש ומטרדים, ובהסדרת השמוש ברכוש המשותף של דיירי הבניין – הכל כמפורט בהסדר הפשרה.

תמצית טענות הצדדים לטענת התובעים, פעילותו של בית העסק הפכה את חיי הדיירים בבניין לקשים מינשוא, חיים רצופי היתמודדות עם מטרדים שבהם מיטרדי ריח, תברואה והסגת גבול.

במקרים שכאלו נדרשו הנתבעים 6 – 8 לוודא החלפת מתקנים ותחזוקתם עד להסרת המיטרד.

אפילו לא עלה בידי התובעים להשכיר את הדירה במשך מספר חדשים, כטענתם, אין ולו ראשית ראיה לקשר שבין אי ההשכרה לפעילות בית העסק ודין הטענה לזכות לפצוי בגין זאת – להדחות.

...

ולבסוף, בקליפת אגוז ממש, יש להבהיר שגם לו מצאתי שעומדת לתובעים הזכות לפיצוי, הייתה התביעה נדחית כלפי מרבית הנתבעים, שכן כלל לא נמצא מה קשר יש לאותם נתבעים ולטענות התובעים.

התביעה כלפי כל יתר הנתבעים הייתה נדחית בהיעדר יריבות.

נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

" עא 9292/07 חברות שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתיכנון ובנייה "שמעונים" (פורסם בנבו, 06.01.2010) מכאן כי בהתייחס לעוולות הסגת גבול, רשלנות ומטרד, התובעת מנועה מלתבוע נזקים כספיים מעבר לתקופה של שבע שנים שקדמו ליום הגשת התביעה.

היות והשמוש בשטח זה ייוחד למר מימון, יש לדחות את התביעה בעיניין זה. המסקנה כי מר מימון ביצע בניה שאינה חוקית בשטחו אף אם הפיק מכך תועלת, אין בה כדי להקים את היסוד המשפטי לטענה זו. פיצוי בגין נזק כלכלי בכתב התביעה, עותרת התובעת לפצוי בהתייחס לכלל המטרדים שתוארו, עקב הפגיעה ביכולתה להפיק הנאה מדירתה, וזאת מיום שניבנו המדריגות, בסך 10,000 ₪ לשנה (סעיף 55.4 לכתב התביעה).

בנסיבות אותו עניין, דובר בדחיית תביעה להסרת המזגן והשבת מצב הקיר לקדמותו, בטענה שהתקנתו נעשתה תוך פגיעה והסגת גבול ברכוש המשותף.

כך הצהירה הגב' מימון: הנתבעת במשך כעשרים וחמש שנה ניהלה עסק של מספרה בחלק מהדירה של אביה, בנגוד לת.ב.ע החלה על הבניין והקובעת את ייעודו למגורים בלבד, ללא קבלת הסכמתנו לכך, תוך גרימת מיטרד קבוע של רעש, ריחות ונשים מעורטלות שהגיעו למספרה, ואשר פגעו ברגשותי וברגשות בלעי וילדי, מאחר ואנו מנהלים אורח חיים דתי ושומר מצוות" (ראה סעיף 10 לתצהיר הגב' מימון) בחקירתה הנגדית לא נישאלה הגב' מימון על האמור בסעיף 10 לתצהירה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 08.12.15, עמודים 96 – 100).

...

על אף הפרת החוק, בהעדר קשר וודאי בין המעשים הבלתי להתרחשות הנזק, והפרת חובה הזהירות על ידי הנתבעים באותו עניין, מצא בית המשפט את הנתבעים חייבים בנזיקין: השאלה שהטרידה אותנו היתה אם נוכח הפעילות הבלתי חוקית של המערערים, אשר בנו את ביתם ללא היתר ובאמצעות קבלן שאינו רשום, אין מתחייבת שלילת הסעד מהם, על יסוד העיקרון לפיו אין לתת לתובע ליהנות מפרי חטאו, שכן מעילה בת עוולה אין צומחת זכות תביעה [.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעים סך 10,000 ₪, בגין עגמת נפש, וכן סך של 5,000 ש"ח בגין עוולת לשון הרע.

תביעה להסרת מטרדים ולתשלום פיצוי בסכום של 200,000 ₪ .

בכתב התביעה ביקשו התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעים להמנע מלעשות שימוש במקרקעין שלהם, לרבות החניית משאיות ועגלות במקרקעי התובעים או בסמוך לבית המגורים של התובעים; להמנע מלעשות שימוש במקרקעי התובעים למעבר; להמנע מהגעת משאיות בשעות הבוקר המוקדמות; כמו כן מבוקש כי בית המשפט יורה לנתבעים להעביר את מכון החליבה מן המקום בו הוא מצוי או לבנות סביבו מתקנים אקוסטיים למניעת הרעש היוצא מהמאווררים או למצוא פיתרון אחר למניעת הרעש; להרחיק את הרפת מאיזור המגורים או למנוע את הריחות בדרך אחרת ולמנוע ריחות ומטרדים תברואתיים ממתקני הביוב באיזור המגורים.

דבר לא מנע מן הצדדים לפנות במשך למעלה משנתיים מאז ניתנה ההחלטה האמורה ולבקש הוראות, כפי שעשו בעבר ועל כן אינני מוצאת לנכון לקבוע בפסק הדין דבר בעיניין זה. למעלה מן הצורך אוסיף כי בהסכמת הצדדים לא נקבע כי אחד מן הצדדים יפנה בבקשה להיתר הבנייה, אלא השתמע מן ההסכמה כי האדריכלית עליה הסכימו תפנה בשם שני הצדדים ונראה כי זו הדרך לפעול בעיניין זה. בסיכומיהם תובעים התובעים פיצוי בסכום של 10,000 ₪ בגין הסגת הגבול.

הפצוי התובעים מטעם כלשהוא פיצלו את דרישת הפצוי שלהם בין פיצוי בגין רעש המאווררים לבין פיצוי בגין הרעש ממכון החליבה, כשבגין הראשון תבעו פיצוי בסכום של 120,000 ₪ ובגין השני פיצוי בסכום של 30,000 ₪.

לעניין סכום הפצוי מפנים התובעים לת.א. (שלום כ"ס) 60901-06-17 פטישי נ. בית חסון יזמות ובנייה בע"מ (להלן: "עניין פטישי"), שם נפסק פיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין מכפיל חניה לבעלי דירה הגובלת בו. הנתבעים מציינים כי פסק דין זה עסק ברעש של מכפיל חניה ונקבע כי לעניין מיטרד ליחיד יש להיתחשב במיקום המקרקעין ובטיבם.

...

בית המשפט נעתר לבקשה, אולם התובעים הודיעו בתחילת שמיעת הראיות כי אין צורך בעדותו (ע' 19 ש' 15).

לסיכום אם כן, התובעים לא הוכיחו קיומם של מפגעים תברואתיים ועל כן תביעתם ברכיבי תביעה אלה נדחית הן במישור הצווים שהתבקשו והן במישור הפיצויים.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי מצאתי כי התובעים זכאים לפיצוי בגין מטרדי הרעש בסכום כולל של 50,000 ₪.

כמו כן, נטען ע"י התובעת, כי הנתבעים ביצעו הסגת גבול לרכוש המשותף ו/או בחוסר תו"ל ו/או תוך ביצוע עוולות כלפי התובעת.

לבסוף ולאור כל עילות התביעה שנטענו, עתרה התובעת, להשבת המצב לקדמותו בדירתם בכל הנוגע לשיפוצים, ובכלל זה הסרת מערכת הצנרת החדשה והתקנת צנרת בהתאם לתכנון המקורי של דירת הנתבעים, סילוק צנרת הביוב והמים החיצוניים מהרכוש המשותף ומהקיר החצוני של הבניין.

לדוגמא, חברה שהכנסותיה נפגעו או עובדיה אינם מסוגלים לעבוד, עקב מיטרד רעש או ריח למשל, אלו דוגמאות שהחברה יכולה להגיש גם תובענה כספית (מעבר לצווי עשה למניעת המטרד), אך ברור שחברה אינה יכולה לתבוע פיצויי בגין כאב וסבל או עוגמת נפש.

...

סוף דבר למרות שהגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות לא מצאתי, כי יש להשית הוצאות על התובעת בשלב זה. אני סבור, כי הנתבעים תרמו תרומתם למחלוקת שבפניי, שכן ביחסי שכנות יש צורך בפתיחות ובהבנה לצרכיו של האחר.

נכון שהגעתי למסקנה, כי הנתבעים לא הפרו כל חובה שבדין, אך מאידך אני סבור, כי ייתר פתיחות גם מצדם, יכלו להוביל לפיתרון שיפחית את סבלה של משפ' פולק.

בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שבפניי ומהטעמים המפורטים לעיל החלטתי, כי אין מקום לזכות את הנתבעים ולחייב את התובעת בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. התביעה נדחית כל צד ישא בהוצאותיו.