התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי ושולמו לתובע דמי פגיעה בגין תקופת אי כושר בגין 91 ימים מיום 4.9.2009 ועד ליום 3.12.2009.
באשר לאישור שבקש מהנתבעת בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד, הרי שהיה בידי התובע אישור שיכול היה להציגו בפני המומחה התעסוקתי, שכן במסגרת תביעתו להכרה כ"נכה נזקק", מתאריך 1.3.2010 אישרה הנתבעת בחתימתה כי התובע מועסק על ידה ואף הוצעה לו עבודה אחרת במפעלה.
בהתאם לאמור לעיל, התקופה מחודש נובמבר 2010 ועד יולי 2011 בה לא עבד התובע בגין מצבו הבריאותי בעקבות התאונה מהוה למעשה הפסד שכר שנכלל בפצוי שנקבע בהסכם הפשרה בתביעה הנזיקית.
...
מכל מקום, התובע לא הציג בפנינו נתונים לגבי שערוך התוספת מלירות לערכה בשקלים במונחים של היום ולפיכך, התביעה ברכיב תוספת הותק נדחית.
אין בידינו לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעת ואנו סבורים כי בנסיבות שנוצרו בהן שכרו של התובע לחודש מאי 2013 לא שולם וזאת לאחר ששכרו לחודש אפריל שולם באיחור ניכר וכאשר הנתבעת מתעלמת באופן מופגן ממכתביו הרבים של בא כוחו לרבות ממכתבו הקודם מיום 29.5.2013 במסגרתו התריא על עיכובים חוזרים ונשנים בתשלום שכרו ואי תשלום זכויותיו מכח החוק וצו ההרחבה, אין לחייב את התובע להמשיך ולעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת.
סוף דבר
התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שהנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים:
א. פיצויי פיטורים בסך 58,064 ₪.
