תביעה להכרה בפגיעת ראש כ"תאונה אישית" לפי סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי

תביעת התובע להכיר בפגיעה בראשו כ"תאונה אישית", נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בטענה, כי: "תאונה כהגדרתה בסעיף 150 לחוק היא ארוע פיתאומי שבו גורם חצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה ממנה לאובדן כושר התיפקוד. מעיון בפרטי תביעתך ועפ"י בדיקתי, אוטם מוחי אשר ארע לך בתאריך 2.6.12 לא נגרם ע"י גורם חצוני כלשהוא, אלא כתוצאה ממחלה טבעית". הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי ופרופ' ויויאן דרורי מותנה כמומחית יועצת רפואית מטעם בית הדין כאשר היא התבקשה לבחון את שאלת הקשר הסיבתי רפואי בין הפגיעה מיום 2.6.12, לבין מצבו הרפואי של התובע.

...

בהצטרף לאמור העולה מחוות הדעת הרפואית שלפיה האפשרות הסבירה ביותר היא שהתובע נתקף בהתקף אפילפטי, הגם שלא ידוע אצל התובע על קיומם של התקפים אפילפטיים נוספים, מצאנו כי ככל הנראה הגורם לנפילת התובע מקורו בגורם פנימי ולא בגורם חיצוני, כגון החלקה.

לאור כל האמור, משלא הרים התובע את הנטל להוכיח כי הגורם לנפילתו הוא גורם חיצוני, לא מתקיים אצל התובע היסוד התאונתי הנדרש ולא ניתן להכיר בנפילתו כ"תאונה אישית" מכוח הוראות סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995.

אשר על כן - התביעה נדחית.

כעולה מההחלטה מיום 28.3.17, הנתבע דחה את התביעה מהטעם שהתאונה שאירעה לתובע לא הייתה תוך כדי ועקב עבודתו אלא הייתה קטטה על רקע אישי.

התובע טען כי התאונה לא אירעה עקב סכוני דרך בהתאם לסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995 (להלן-החוק).

סעיף 80 (1) לחוק קובע כי יראו תאונה כתאונת עבודה אף אם: " ארעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למישנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". תאונה מחייבת בראש ובראשונה הוכחת קרות ארוע חצוני מוגדר שבעטיו נגרמה חבלה.

על מנת שארוע דריסה יוכר כפגיעה בעבודה על המבוטח להוכיח כי התאונה לא התרחשה כתוצאה מסיכונו האישי ובתור "מי שהוא". נקבע כי ככל שבית הדין ישתכנע, על סמך מאזן ההסתברויות, כי סביר יותר שהתקיפה ארעה על רקע אישי וללא זיקה לעבודה, לא תוכר התאונה כתאונת עבודה (ראו את פסק דינו של השופט אילן סופר בעב"ל 64880-09-17, איתי גמיל נ' המוסד לביטוח לאומי מיום 3.5.18 (להלן- עניין גמיל)).

...

לאור כל האמור לעיל, אני קובע שאירוע הדריסה ארע על רקע אישי ומשפחתי וללא זיקה לעבודה ועל כן אין לראות בתאונה, כתאונת עבודה.

סוף דבר דין התביעה להידחות.

התובע ישלם ההוצאות לנתבע בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

לפנינו תביעה להכרה בפגיעה בגב כתאונת עבודה, כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (החוק).

במסגרת עדות זה, חזר התובע על גירסתו השנייה, זו שלפיה הוא נפגע במהלך סחיבת בקבוקי מים, וכך הוא העיד: "אני ב-1.6.17-14.11.17 הייתי מנהל מלון במונטיפיורי 27 בתל אביב, כולל חוזה עבודה אישי. ב-2.11.17 כהרגלי להביא ציוד חסר במלון. יש לנו חנות שזה 2 בלוקים קדימה מהמלון... בחזרה שלי משם בכניסה למלון כנראה התכופפתי, הרמתי בקבוקי מים וקיבלתי פיק ברכיים. לא זוכר אם היה 3 או 6 בקבוקי מים מינראלים של ליטר וחצי. קבלתי זרם רפואי בגב שגרם לי להגיע באותו היום לביה"ח ולהיות מאושפז 4 ימים. בנושא הגרסה שמסרתי למל"ל ששלחתי להם בדיעבד אחר כך, גרסתי לא תיאמה למה שהיה נכון".[footnoteRef:4] [4: עמ' 6 לפרוטוקול.

בכדי שתוכר חזקת הסיבתיות יש להוכיח בראש ובראשונה כי אירעה תאונה.

...

גם במסמכים הרפואיים לא מצאנו חיזוק כמפורט לעיל.

לאור מכלול הראיות שבחנו בתיק לא שוכנענו כלל שהתרחשה תאונה.

סוף דבר דינה של התביעה, דחייה.

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, בתאונת-דרכים מיום 24.2.14 (להלן: "התאונה").

מכאן קבע המומחה בתחום האורתופדיה, כי בעטיה של התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין הגבלה בטווח תנועות עמ"ש צוארי, לפי סעיף 37(5)א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי").

זאת ועוד, מדובר בעבודה תובענית מאוד שכללה שעות עבודה מרובות והעדרות מהבית ולאחר התאונה, התקשתה התובעת בבצוע עבודתה כבעבר ואולם המעסיק עמד על כך שתשוב לעבודה מלאה תוך שהעמיד לרשותה עוזרת אישית; במקביל היא עברה טפולי הפרייה, הרתה וילדה ולאחר שסיימה את חופשת הלידה, עזבה את עבודתה בחברת "רנואר"; החלה לעבוד בחברת "סאקס" כמנהלת שיווק וקריאטיב וכשנה לאחר מכן, החלה לעבוד בחברת "סיקרט", חברת קוסמטיקה בינלאומית, שם היא עובדת עד היום בתפקיד מנהלת קריאייטיב בעיקר מול ספקים [עמוד 15 לפרוטוקול בשורה 7 – עמוד 24 בשורה 2].

לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הנוגעים לעניין; בהיתחשב בגילה של התובעת ואופי נכותה האורתופדית; בעובדה שמדובר בתאונת-דרכים אשר הוכרה כתאונת-עבודה והתובעת זכאית לתשלום הוצאותיה מקופת-החולים ומהמוסד לביטוח לאומי ולהנחה הסבירה, כי בכל זאת נדרשה ותידרש לשאת בהוצאות כאלה ואחרות מכיסה עבור משככי כאבים, טיפולים ונסיעות לטיפולים אלה, אני מוצאת לאמוד הפצוי בראש נזק זה בסך של 3,000 ₪.

...

בשים לב מחד גיסא להעדר הוכחת קבלת עזרה בפועל מאז התאונה ועד היום והעובדה, כי התובעת כלל לא נעדרה מעבודתה לאחר התאונה ובהינתן מאידך גיסא, מסקנתי באשר לנכותה התפקודית של התובעת, אני סבורה, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי לפצותה בראש נזק זה לעבר ולעתיד בפיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 10,000 ₪.

מכאן, שנזקי התובעת בגין התאונה עומדים על סך כולל של 158,182 ₪ כמפורט לעיל ולאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של 7,584 ₪ עומדים נזקיה על סך של 150,598 ₪ וכמפורט להלן: הפסד שכר לעתיד [כולל פנסיה] - 130,182 ₪ הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - 3,000 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 10,000 ₪ כאב וסבל - 15,000 ₪ תגמולי המוסד לביטוח לאומי - 7,584 ₪ (-) _______________ 150,598 ₪ סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 150,598 ₪ מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי, כמפורט לעיל, בתוספת שכ"ט עו"ד כדין והוצאות משפט לרבות אגרה ויתרת האגרה השנייה.

כמו כן ובהינתן, כי זימון המומחה, ד"ר יוסף בלום, לחקירה מטעם התובעת היה הכרחי, הגם שבסופו של דבר עמד המומחה בחקירתו על חוות-דעתו, מצאתי להשית על הנתבעת את עלות שכר עדותו בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מקבלת עותק פסק-הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום תשלומם המלא בפועל.

לפנינו תביעה בגין דחיית תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה אישית כהגדרתה בסעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

הנתבע הכיר בארוע מיום 5.9.20 כתאונה אישית ואישר תשלום מחלה עבור התקופה שמיום 9.11.20 ועד ליום 4.12.20.

את שאלת הריתוק לבית יש לבחון בראש וראשונה בהתאם להוראות הרפואיות המחויבות מאופי הפציעה וכן ללמוד מתוך היתנהלות התובע בזמן אמת.

...

טענות הצדדים בקליפת אגוז: לטענת התובע, לאור חוות הדעת של המומחה הרפואי כמו גם תשובתו לשאלת ההבהרה, יש לקבל את התביעה ולראות בו כמי שהיה מרותק לביתו מיום 6.9.20- 7.11.20 (להלן – התקופה שבמחלוקת).

נדחית אף טענת הנתבע לעניין הקשר הסיבתי, שכן בענייננו הנתבע הכיר בפגיעה כ"תאונה".

לאור כל האמור, אנו סבורים כי יש לראות בתובע כמי שהיה מרותק לביתו בתקופה שמיום 6.9.20 עד ליום 7.11.20 ולפיכך זכאי לדמי תאונה.

סוף דבר התביעה מתקבלת.