תביעה להכרה בפגיעה בעבודה עקב תאונת דרכים

ביום 19.8.15 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין תאונת דרכים שארעה לה ביום 24.4.15.

ביום 15.10.15 הכיר הנתבע בתאונת הדרכים כתאונת עבודה.

...

ראשית נציין כי לא מצאנו פגם כי אביה של התובעת העיד בתיק.

במכלול הראיות ובשל החשיבות שלא לגרום לתובעת לעוול, אנו קובעים כי דין התביעה להתקבל.

הנתבע ישלם לתובעת 2,000 ₪ שכ"ט עו"ד והוצאות משפט 200 ₪.

בית הדין הכיר בטינטון כפגיעה בעבודה עקב התאונה מושא התביעה, ודחה התביעה להכיר בסחרחורות כפגיעה בעבודה עקב תאונה זו. בית הדין הארצי קיבל בחלקו את העירעור שהגיש התובע, והורה על מינוי מומחה רפואי נוסף לבחינת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין ליקוי השמיעה.

...

התובע הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 67462-09-19), אשר קבע בפסק דינו מיום 7.7.2020, כי בכל הנוגע לסחרחורות – דין הערעור להידחות; ובנוגע לליקוי השמיעה – יש למנות מומחה רפואי נוסף לבחינת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין ליקוי השמיעה.

לאחר שבית הדין בחן את החומר שבתיק ואת טענות הצדדים, מסקנתו היא כי יש לדחות את התביעה.

על כן, אין מנוס מדחיית התביעה בנוגע לליקוי השמיעה.

כללו של דבר – התביעה נדחית.

לפני תביעה לתשלום פיצוי לתובע בעקבות תאונת דרכים שאירעה לו, לטענתו, ביום 1.6.18 במהלך רכיבה על אופנוע מ.ר. 85-443-30 (להלן:- "האופנוע") אשר היה שייך לו. שני הצדדים מסכימים כי הנתבעת הנפיקה פוליסת ביטוח שהייתה בתוקף עד ליום 11.5.18, ועל כן לא היתה בתוקף ביום התאונה.

המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה וקבע לתובע את הנכויות הבאות:- דמי פגיעה למשך 91 יום (עד ליום 31.8.18); נכות זמנית בשיעור 30% עד ליום 31.12.18; נכות זמנית של 20% עד ליום 31.5.19; נכות צמיתה בשיעור 19% מיום 1.6.19 המורכבת מנכות בשיעור 10% בגין ההגבלה בתנועות הקרסול לפי פרט 48(3)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 וכן נכות בגין הצלקת לפי פרט 75(1)(ב) לתוספת לתקנות.

...

לפיכך הנני קובע את הנזקים כדלקמן כאב וסבל – לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976 – 32,000 ₪.

בנסיבות אלו, טענת התובע (שהפנה לתחשיב מטעמו) להפסד חודשי לפי 470 ₪ (שהינה כ3% מהכנסתו) הינה סבירה ואני מקבל אותה ומשכך ההפסד (עד לגיל 70, כעצמאי) הינו 85,000 ₪.

לסיכום, הנתבעת תשלם לתובע סך של 115,945 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% והחזר האגרה ששולמה.

] התובע לא הגיש תביעה להכרה בתאונת הדרכים כתאונת עבודה.

בעקבות תאונת הדרכים, סרובו של הנהג המעורב למסור פרטים והצורך להביא את רישיון הנהיגה, התובע היה שרוי בלחץ וסבל מסחרחורת.

סעיף 81 (א) לחוק קובע כי "תאונה שארעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקות (1), (4), (5), או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או לעניין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על ידיה אי כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות". בהתאם להלכה הפסוקה, סעיף 80 לחוק מהוה חריג לביטוח העבודה, כך שיש לפרשו באופן מצומצם ודווקני ובהתאם ללשונו; ואין להכיר בתאונה שמתרחשת במעונו ובחצריו הפרטיים של המבוטח כ"תאונה בדרך לעבודה": " ...כבר בראשית דרכם של בתי הדין לביטוח לאומי גובשה העמדה השיפוטית הגורסת כי יש ליתן פירוש מצמצם לסעיף הנידון, באשר הוא בגדר "חריג" המרחיב את ביטוח נפגעי עבודה כנגד סיכומים שמניבה העבודה ומחילו, בדרך פיקציה, גם על סכוני דרכים (ראה הפתיח לסעיף הקובע: "רואים תאונת עבודה אף אם").

...

בנסיבות אלה, לא מצאנו לקבל גם את טענת התובע שלפיה יש להתייחס לביתו כ"זירת התאונה" ולא כמעונו.

עם זאת, נציין, כי מבחינה עובדתית לא שוכנענו שהשוטרים הורו לתובע לחזור לביתו להביא את רישיון הנהיגה.

סוף דבר בנסיבות העניין, משהתובע נפגע מסיכון שלקח על עצמו בתחום ביתו הפרטי ולא מ"סיכוני הדרך", הרי שאין המדובר ב"תאונה בדרך לעבודה".

קביעת המל"ל ביחס לתאונה בעקבות התאונה, הגישה התובעת תביעה למל"ל. התאונה הוכרה כתאונת עבודה, אך הועדה הרפואית מטעם המל"ל קבעה, כי לתובעת לא נותרה נכות רפואית צמיתה (פרוטוקול דיון והחלטת הועדה עמ' 128 – 133 לתצהיר התובעת).

בכל מקרה התובעת לא הוכיחה כי הקוצב אכן יכול היה להפסיק לעבוד בעקבות מנגנון פגיעתה באותה תאונת הדרכים.

...

בהקשר זה וברוח הדברים שנפסקו בע"א 3901/15 אביב תעשיות מתכת נ' ח'אלד בשאראת (פורסם בנבו) לא שוכנעתי כי התובעת הייתה מחויבת להעדיף או לבחור גמלת נכות מנפגעי עבודה על פני הגמלה שקבלה במסגרת הנכות הכללית, בפרט שאין מדובר בהפרש גבוה.

לאור כל האמור אני דוחה את הטענה לניכוי רעיוני.

התוצאה: אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 48,971 ₪ - פיצויים ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך 7,450 ₪ וכן אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד לתשלום המלא בפועל.