בעיניין עמירם כץ נפסק כי "ככל שמדובר בתביעה להכרה במחלת מיקצוע או מקרוטראומה כפגיעה בעבודה ובהיעדר זכאות לדמי פגיעה - עילת התביעה קמה במועד תחילת הנכות, שאז קמה הזכאות לגימלת נכות, אלא אם הוכח על ידי הנפגע שלא יכול היה להיות מודע לנכותו באותו המועד".
בעניינינו, אין ספק כי המערער היה מודע לנכותו, שכן בשנת 2008 הפסיק לעבוד עקב מצבו הרפואי.
...
סיכומו של דבר – בית הדין האזורי קבע כי לא קמה למערער זכאות לגמלת נכות או לגמלת נכה נזקק לאור הוראת סעיף 296 לחוק לתקופה שקדמה לחודש אוגוסט 2013, וכן המערער אינו עומד בתנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לעניין "התיישנות שלא מדעת".
טענות המערער:
למערער שלוש טענות עיקריות כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי:
16.1.
לטעמנו, אין הבדל בין החלטת ועדה רפואית לעררים על זכאות לגמלת נכות, לבין החלטת ועדת הרשות על זכאות לגמלת נכה נזקק, שכן שתיהן גוף מעין שיפוטי, וקובעות את הזכאות לגמלה על יסוד שיקולים מקצועיים, עת בשונה מהחלטת ועדה רפואית, החלטת ועדת הרשות מבוססת גם על שיקולים רפואיים וגם על שיקולים תעסוקתיים.
סוף דבר – לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה.
המערער ישלם למשיב הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪, וזאת בתוך שלושים יום ממועד המצאת פסק הדין.
