בשנת 2014 הגיש התובע לנתבע תביעה ראשונה להכרה בליקוי שמיעה וטינטון כפגיעה בעבודה, בטענה כי הוא חשוף לרעש מזיק אשר נוצר מכלים רוטטים אותם הוא מפעיל במהלך עבודתו.
באותו עניין נקבע כדלקמן:
"לשיטתנו, כאשר עובד תובע להכיר בליקוי בשמיעתו כפגיעה בעבודה, ואין בידו להוכיח את מפלס הרעש במקום עבודתו בתקופה הרלבנטית לתביעתו באופן אובייקטיבי, הן בשל העובדה שהמעביד לא קיים את החובה המוטלת עליו למדוד את רמות הרעש במפעלו, והן כאשר לא מוטלת כלל חובה כזו על המעביד, וכאשר סביר להניח, מחומר הראיות שמונח בפני בית הדין כי אכן העובד נחשף לרעש במקום עבודתו- במקרה כזה, לדעתנו, יש למנות מומחה רפואי, על מנת שיקבע האם הליקוי בשמיעה הוא תוצאה של חשיפה לרעש מזיק בעבודה. זאת בדומה להליך שנהג בבתי הדין לגבי תביעות להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה על דרך המקרוטראומה, שהוגשו למוסד טרם כניסת התיקון לתוקף. במצב שבו קביעת המומחה שימונה תהא, כי אין מדובר בליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, הרי שיש לדחות את התביעה. אולם אם יקבע המומחה, על סמך החומר הרפואי שבפניו, כי יש קשר סיבתי רפואי בין חשיפת העובד לרעש במקום עבודתו לבין הליקוי בשמיעתו, ימשיך בית הדין ויבחן האם התמלאו התנאים האחרים המנויים בסעיף 84א'."
בעב"ל (ארצי) 61058-12-16 גנטוס נ' המוסד לביטוח לאומי (11.04.19) נקבע שאין בפסיקה בעיניין פאנוס כדי לגרוע מחובת התובע לעמוד בהוכחת קיומו של רעש מזיק לצורך הכרה בפגיעתו :
"....אחד מתנאי הסף להכרה בפגיעה בשמיעה כפגיעה בעבודה בשל רעש מזיק, היא הוכחת תנאי עבודה ברעש מזיק. נטל זה מוטל על התובע ואם לא עלה בידו להרים נטל זה, הרי שדין תביעתו להדחות. אכן, כפי שנקבע בעיניין פאנוס, כאשר בוחנים אם עלה בידי התובע להרים את הנטל, מקום בו אין מדידות רעש, יש לבחון את השאלה בשים לב למכלול הראיות, וכאשר על פני הדברים המסכת העובדתית מצביעה על האפשרות הסבירה שהמבוטח נחשף לרעש מזיק, יישקל מינוי מומחה רפואי.... אולם, אם תובע לא הרים את הנטל הראשוני להוכיח כי נחשף לרעש שאפשר שייחשב כמזיק, אין מקום למנות מומחה רפואי ...".
מן האמור לעיל עולה כי מקום בו בית הדין שוכנע כי המבוטח אכן נחשף לרעש מזיק במקום עבודתו, ימונה מומחה רפואי גם מקום בו אין מדידות רעש במקום העבודה, אולם על המבוטח להרים את נטל ההוכחה הראשוני על מנת שניתן יהיה לקבוע באופן ברור על פי החומר הראיות, כי עבד בסביבה בה קיימת חשיפה לרעש המזיק.
...
]
על כן, לא שוכנענו גם כי עבודתו של התובע ושותפו דרשה עבודה משמעותית עם דיסק, מקדחה או פטישון, באופן החורג מהמוגדר בתקנות, ואף כאשר התובע נשאל לגבי התכיפות של השימוש בדיסק, תשובתו היתה לא מדויקת ומעורפלת: "כמה פעמים בשבוע, לא יודע, לא זוכר כמה, מתי שצריך. לא יודע להגיד לך מתי".[footnoteRef:15] התרשמנו כי התובע ניסה להעצים את הרעש אליו נחשף, ולא נתנו אמון בעדותו, נוכח הסתירות אל מול עדותו של מר טפירו.
לא נתנו אמון בגרסתו של התובע ולא שוכנענו כי היה חשוף לרעש מזיק באופן אשר תואר על ידו, ואשר אינו עולה בקנה אחד עם שאר הראיות.
סיכום
על יסוד כל האמור לעיל, התביעה נדחית.
