פסק דינו של בית הדין האיזורי
המערער העלה בתביעתו שתי טענות מרכזיות: האחת, כי על בית החולים המשפחה הקדושה חלים ההסכמים הקבוציים שהר"י (להלן – ההסכמים הקבוציים) צד להם, ולכן הוא זכאי לקבל הפרישי זכויות בין הקבוע בהם לבין מה ששולם לו. השניה, כי בתקופת ההיתמחות בבית החולים זיו היה האחרון המעסיק שלו, ולכן זכאי הוא לקבל את ההפרש בין תנאי השכר ששולם לו בפועל ובין התנאים המשולמים בבית החולים זיו מכוח ההסכמים הקבוציים.
אשר לטענה השניה - בית הדין האיזורי קבע כי לפי המבחנים בין המערער לבין בית חולים זיו נקשרו יחסי עבודה ישירים, ולכן הוראות ההסכמים הקבוציים חלים על העסקתו בתקופה זו. וכך נאמר (סעיף 33 לפסק הדין):
"גם על יסוד פסיקה זו והמבחנים אשר נקבעו בה, עולה כי סממנים רבים לקיומם של יחסי עבודה בין התובע לבין בי"ח זיו אכן היתקיימו בעיניינו: בי"ח זיו הכתיב את אופן עבודתו של התובע לרבות סדורי עבודה, שעות עבודה, שיבוץ במחלקה וחופשים. בי"ח זיו פיקח על עבודתו של התובע בתקופה השנייה, סיפק לו את הכלים לבצוע העבודה ויש להניח כי התובע אף הוצג בפני המטופלים כמתמחה הנמנה על צוות הרופאים של ביה"ח. לבי"ח זיו גם היתה הסמכות להחליט על הפסקת עבודתו של התובע אצלו, וככל שהדבר היה קורה, היה התובע נאלץ להפסיק את ההיתמחות שכן לא היה יכול בשלב זה לחזור לבי"ח המשפחה הקדושה".
בית הדין האיזורי קבע כי אין בחוסר תום ליבו של המערער כדי לשלול את מעמדו כעובד של בית החולים זיו, כשלענין תום ליבו של המערער נקבע כך (פיסקה 34 לפסק הדין):
"אכן, צודקת המדינה כי בתקופה השנייה הצדדים עצמם ראו את יחסי העבודה כמתקיימים רק מול בי"ח המשפחה הקדושה. התובע היה מודע היטב לכך כי אין עבורו תקן בבי"ח זיו וכי הגורם שאחראי למשכורותיו היה בי"ח המשפחה הקדושה. התובע חתם על מסמכים אשר ציינו במפורש כי הוא מועסק על ידי בי"ח המשפחה הקדושה ובהתאם לתנאי השכר החלים שם, ונרשם בפנקס ההיתמחות כמתמחה של בי"ח המשפחה הקדושה, אשר הגיש אותו פורמאלית למבחני ההסמכה. התובע אישר בעדותו כי לא היתקבל לעבודה בבי"ח זיו על דרך של מיכרז, לא קיבל כתב מינוי ולא חתם על חוזה העסקה כדין כמתמחה של בי"ח זיו. התובע גם אישר כי הלכה למעשה לא היה עבורו תקן פנוי עת המשיך את התמחותו בבי"ח זיו, והוא ידע זאת עוד בטרם החל את התמחותו בבי"ח המשפחה הקדושה. אולם, אין בכל אלה כדי לשלול את מעמדו כעובד של בי"ח זיו, שכן האופן בו הגדירו הצדדים את מערכת היחסים המשולשת אינה חזות הכל, ומרבית המבחנים והסממנים מצביעים על כך כי התובע הלכה למעשה הישתלב בבי"ח זיו וכי היתקיימו יחסי עבודה בין התובע לבין בי"ח זיו."
אחר זאת פנה בית הדין האיזורי לבחון את "מדיניות הרוטאציה בראי יחסי העבודה" וקבע כי "ספק אם יש להגדיר את שהותו של התובע בבי"ח זיו כרוטציה שכן מאישור ההיתמחות עולה כי כלל לא יכול היה לבצע את מלוא תקופת ההיתמחות בבי"ח המשפחה הקדושה מעבר לשנה וחצי". בהמשך לכך, הודגש כי (סעיף 40 לפסק הדין):
"לא היה תקן פנוי עבורו בבי"ח זיו, ולכן יצרו הצדדים פיקציה שכונתה רוטאציה, או ליתר דיוק שלוש רוטציות, אשר החלו במעברו של התובע מהמחלקה לרפואה פנימית בבי"ח המשפחה הקדושה למחלקה לרפואה פנימית בבי"ח זיו, ולאחר מכן רוטאציה ומדעי היסוד גם כן בבי"ח זיו. חזוק לכך שמדובר היה בהשלמת היתמחות ולא ברוטציה אנו מוצאים בעובדה כי רוטאציה נועדה מטבעה להיות קצרת מועד ולכן היא קצובה בתקנות למספר חודשים. אולם, בעניינינו, לאחר שנה וחצי של היתמחות, עבר התובע לבצע 'רוטציות' במשך שנתיים וחצי בבי"ח זיו, כאשר אלו לא נועדו אך להשלים את הכשרתו במקצועות המשנה, אלא למעשה להשלים את תקופת ההיתמחות כולה".
לבסוף, הדגיש בית הדין האיזורי כי אין בקביעה בדבר קיום יחסי עבודה בין המערער לבין בית חולים זיו כדי להוביל למסקנה ש"בכל מצב בו מתמחה עובר לבצע רוטאציה בבית חולים אחר, נוצרים יחסי עבודה עם ביה"ח הקולט ומתנתקים יחסי העבודה עם ביה"ח השולח – אלא כי בנסיבות המקרה דנן, נוכח הפערים המשמעותיים בין הסדרי השכר ואופן העבודה בין שני בתי החולים, והעובדה כי מתמחה שהנו עובד של בי"ח פרטי עובר לבצע את המשך ההיתמחות בבי"ח ממשלתי, ובהנתן העובדה כי מראש היה ידוע כי התובע ייקלט להמשך היתמחות בבי"ח זיו, יש כדי להטיות את הכף להכרה ביחסי עבודה עם בי"ח זיו".
ערעור המדינה ובית חולים המשפחה הקדושה
המדינה ובית החולים המשפחה הקדושה טענו כי בתקופת השלמת ההיתמחות יחסי ההעסקה נותרו עם בית החולים המשפחה הקדושה בלבד, ולא נוצרו יחסי עובד מעסיק עם בית החולים זיו (המדינה).
...
אשר לטענה השניה - בית הדין האזורי קבע כי לפי המבחנים בין המערער לבין בית חולים זיו נקשרו יחסי עבודה ישירים, ולכן הוראות ההסכמים הקיבוציים חלים על העסקתו בתקופה זו. וכך נאמר (סעיף 33 לפסק הדין):
"גם על יסוד פסיקה זו והמבחנים אשר נקבעו בה, עולה כי סממנים רבים לקיומם של יחסי עבודה בין התובע לבין בי"ח זיו אכן התקיימו בעניינו: בי"ח זיו הכתיב את אופן עבודתו של התובע לרבות סידורי עבודה, שעות עבודה, שיבוץ במחלקה וחופשים. בי"ח זיו פיקח על עבודתו של התובע בתקופה השנייה, סיפק לו את הכלים לביצוע העבודה ויש להניח כי התובע אף הוצג בפני המטופלים כמתמחה הנמנה על צוות הרופאים של ביה"ח. לבי"ח זיו גם היתה הסמכות להחליט על הפסקת עבודתו של התובע אצלו, וככל שהדבר היה קורה, היה התובע נאלץ להפסיק את ההתמחות שכן לא היה יכול בשלב זה לחזור לבי"ח המשפחה הקדושה".
בית הדין האזורי קבע כי אין בחוסר תום ליבו של המערער כדי לשלול את מעמדו כעובד של בית החולים זיו, כשלענין תום ליבו של המערער נקבע כך (פיסקה 34 לפסק הדין):
"אכן, צודקת המדינה כי בתקופה השנייה הצדדים עצמם ראו את יחסי העבודה כמתקיימים רק מול בי"ח המשפחה הקדושה. התובע היה מודע היטב לכך כי אין עבורו תקן בבי"ח זיו וכי הגורם שאחראי למשכורותיו היה בי"ח המשפחה הקדושה. התובע חתם על מסמכים אשר ציינו במפורש כי הוא מועסק על ידי בי"ח המשפחה הקדושה ובהתאם לתנאי השכר החלים שם, ונרשם בפנקס ההתמחות כמתמחה של בי"ח המשפחה הקדושה, אשר הגיש אותו פורמלית למבחני ההסמכה. התובע אישר בעדותו כי לא התקבל לעבודה בבי"ח זיו על דרך של מכרז, לא קיבל כתב מינוי ולא חתם על חוזה העסקה כדין כמתמחה של בי"ח זיו. התובע גם אישר כי הלכה למעשה לא היה עבורו תקן פנוי עת המשיך את התמחותו בבי"ח זיו, והוא ידע זאת עוד בטרם החל את התמחותו בבי"ח המשפחה הקדושה. אולם, אין בכל אלה כדי לשלול את מעמדו כעובד של בי"ח זיו, שכן האופן בו הגדירו הצדדים את מערכת היחסים המשולשת אינה חזות הכל, ומרבית המבחנים והסממנים מצביעים על כך כי התובע הלכה למעשה השתלב בבי"ח זיו וכי התקיימו יחסי עבודה בין התובע לבין בי"ח זיו."
אחר זאת פנה בית הדין האזורי לבחון את "מדיניות הרוטציה בראי יחסי העבודה" וקבע כי "ספק אם יש להגדיר את שהותו של התובע בבי"ח זיו כרוטציה שכן מאישור ההתמחות עולה כי כלל לא יכול היה לבצע את מלוא תקופת ההתמחות בבי"ח המשפחה הקדושה מעבר לשנה וחצי". בהמשך לכך, הודגש כי (סעיף 40 לפסק הדין):
"לא היה תקן פנוי עבורו בבי"ח זיו, ולכן יצרו הצדדים פיקציה שכונתה רוטציה, או ליתר דיוק שלוש רוטציות, אשר החלו במעברו של התובע מהמחלקה לרפואה פנימית בבי"ח המשפחה הקדושה למחלקה לרפואה פנימית בבי"ח זיו, ולאחר מכן רוטציה ומדעי היסוד גם כן בבי"ח זיו. חיזוק לכך שמדובר היה בהשלמת התמחות ולא ברוטציה אנו מוצאים בעובדה כי רוטציה נועדה מטבעה להיות קצרת מועד ולכן היא קצובה בתקנות למספר חודשים. אולם, בענייננו, לאחר שנה וחצי של התמחות, עבר התובע לבצע 'רוטציות' במשך שנתיים וחצי בבי"ח זיו, כאשר אלו לא נועדו אך להשלים את הכשרתו במקצועות המשנה, אלא למעשה להשלים את תקופת ההתמחות כולה".
לבסוף, הדגיש בית הדין האזורי כי אין בקביעה בדבר קיום יחסי עבודה בין המערער לבין בית חולים זיו כדי להוביל למסקנה ש"בכל מצב בו מתמחה עובר לבצע רוטציה בבית חולים אחר, נוצרים יחסי עבודה עם ביה"ח הקולט ומתנתקים יחסי העבודה עם ביה"ח השולח – אלא כי בנסיבות המקרה דנן, נוכח הפערים המשמעותיים בין הסדרי השכר ואופן העבודה בין שני בתי החולים, והעובדה כי מתמחה שהינו עובד של בי"ח פרטי עובר לבצע את המשך ההתמחות בבי"ח ממשלתי, ובהינתן העובדה כי מראש היה ידוע כי התובע ייקלט להמשך התמחות בבי"ח זיו, יש כדי להטות את הכף להכרה ביחסי עבודה עם בי"ח זיו".
לאור המקובץ, אנו קובעים כי בתקופת ההתמחות של המערער בבית החולים זיו לא נקשרו יחסי עובד מעביד בין המערער לבין בית החולים זיו ומעסיקו היחיד היה בית החולים המשפחה הקדושה.
ערעור העובד
אשר לתחולת ההסכמים הקיבוציים שביחסים שבין המערער לבין בית חולים המשפחה הקדושה מקובלת עלינו עמדת בית הדין האזורי מטעמיו כי הסכמים אלה אינם חלים במישור יחסים זה. לא על דרך התחולה הישירה משבית החולים אינו צד להסכמים, ולא על דרך התחולה העקיפה משלא הוכח שהסכמים אלה אומצו בשלמותם על ידי בית החולים המשפחה הקדושה או כי קיים מקור נורמטיבי אחר המחילם.
סוף דבר – ערעור המדינה וערעור בית החולים המשפחה הקדושה – מתקבל, וערעור העובד נדחה.
