תביעה להחזרת תשלום דמי רצינות במסגרת משא ומתן

שתי תביעות שהוגשו בהמשך למשא ומתן שנערך בין הצדדים מאיר חזיזה מחד ואלי שדה מאידך למכירת הזכויות בעסק הידוע "הכל לבית אלי". בתביעה בסדר דין מהיר שהוגשה על ידי מאיר חזיזה הוא טען שבקש לבחון אפשרות לרכוש את עסקו של הנתבע אלי שדה ועל כן שילם לו דמי רצינות בסך 55,000 ₪.

בסופו של יום ההסכם לא יצא לפועל ועל כן הגיש תביעתו להשבת הסכום ששולם על ידו.

אם אכן כך היה, מדוע אלי שדה לא מסר לו עובדה כה מהותית זו? מאיר חזיזה הצהיר בתצהיר עדותו הראשית מנגד כי הם התחילו במשא ומתן ראשוני במסגרתו הגיעו להסכמה עקרונית לרכישת העסק בכפוף להצגת דו"חות כספיים ודוחות מלאי לפיו העסק כולל הציוד והמלאי יימכר תמורת הסך של 580,000 ₪ אולם שווי העסק כפי שידווח לרשויות המס בגין מכירת העסק יהיה נמוך יותר.

...

לא שוכנעתי שחזיזה פעלו בחוסר תום לב, אלא שבין הצדדים במהלך המשא ומתן התגלו מחלוקות שלא ניתן היה לגשר עליהם ועל כן לא נחתם כל הסכם מחייב בין הצדדים.

הוא נעתר לבקשתו וחתם על המסמך לפיו קיבל סך של 50,000 ₪.

לאור כל האמור לעיל הנני קובעת ששוללם סך של 30,000 ₪הכולל אף שני שיקים שמגיעים יחדיו לסך של 5,000 ₪.

לפניי תביעה כספית על סך 83,749 ש"ח. התביעה נסמכת על כספים שהועברו על ידי התובעת, לטענתה, לנתבעת 1 ("הנתבעת") במסגרת משא ומתן לרכישת גן ילדים, ועל הסכם פשרה שנחתם ביניהן.

בדצמבר 2014 נקלע הגן למצוקה תזרימית, עד כי לא היה באפשרותו של יונתן לשלם דמי שכירות.

כמחווה של רצון טוב ועל מנת להוכיח רצינות, שילמה התובעת את דמי השכירות ומשכורות לעובדים בסכום כולל של 41,000 ש"ח, וסוכם שסכום זה ייזקף על חשבון התמורה ככל שהגן יירכש על ידה, וככל שלא – הוא יוחזר לה. לטענת הנתבעת, כאשר נפוצה השמועה כי התובעת מתכוונת לרכוש את הגן הביעו הורים רבים היתנגדות לכך, לנוכח העובדה כי התובעת מקועקעת מכף רגל ועד ראש, ולאור עבר פלילי של ברק.

הנתבעת אף אישרה בחקירתה, כי היא חשה מחויבות מוסרית כלפי התובעת ולא היתנערה מאחריותה להשבת הכספים, גם אם לשיטתה המשא ומתן היה עם יונתן.

...

לאור האמור, אני סבור כי לא הוכחה התביעה נגד הנתבע.

לאור המסקנה כי הסכם הפשרה תקף, אין לחייב את התובעת עבור תקופה זו. אולם, התובעת הודתה כי לא שילמה עבור בתה כבר מינואר, כאשר לשיטתה הדבר היה מכיוון שהתפיסה הייתה שהגן כבר שייך לה (תשובה 14 לשאלון שסומן נ/1).

אשר לסוגיית ההוצאות, לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנסיבות, לרבות את הסכום שבעניינו התקבלה התביעה ואת דחיית התביעה נגד הנתבע – ומנגד את העובדה שיש הצדקה לחייב את הנתבעים בעלות חוות דעת המומחה, משעה שהנתבע הכחיש כי חתם על זיכרון הדברים – אני קובע כי הנתבעת תישא באגרת המשפט בגין הסכום שלגביו התקבלה התביעה, ובנוסף בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 6,000 ש"ח. סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 41,500 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 14.4.2015 ובתוספת אגרת המשפט היחסית בגין הסכום האמור וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 6,000 ש"ח. התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.

לטענת המבקש, אריה היה זה שדרבן אותו ואף פעל במסגרת המשא ומתן מולו, נכח ואישר את ההסכם שאליו הגיעו יחד, ביחס להשקעותיו במשתלה בישראל והוא אף ליווה את המבקש והדריך אותו בכל תקופת עבודתו במשתלה.

לטענת אריה, עילתה התביעה של המבקש נסמכת על הסכמים שחתם עם יוסי ולא עם אריה, הסכמים שאריה אינו צד להם, לא קיבל מהם אגורה שחוקה, ובודאי אינו חב בהשבת כספים שלא קיבל אותם.

אכן, אריה הוא בעל המקרקעין בהם עשה שימוש יוסי לצורך תפעול המשתלה שימוש שחייב את יוסי לשלם דמי שכירות ראויים שלא שולמו כלל וכלל.

ראו: ספר של זוסמן: "סדר הדין האזרחי" מהדורה שביעית עמ' 616; וכן ספרו של גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" בע"מ 401, 402: "לעניין זה די בכך שהוכח כי התביעה אינה טרדנית ושקיימת שאלה רצינית שיש לידון בה". ודוק, שיקול הדעת המופעל עתה נועד רק לקביעה לכאורה של זכות ולא לצורך קביעה סופית ומוחלטת.

אין בידי המבקש ראיות ולו לכאורה הקושרות אריה לתביעה מלבד טענות בעל פה לפיהן אריה היה שותף להליך המשא ומתן שבין הצדדים וכי אריה הבטיח לו שיהיה שותף שווה ערך במשתלות.

עם זאת, גובה סכום התביעה, או מצבו הכלכלי הקשה של הנתבע, עשוי להיות, בנסיבות מסוימות, אינדיקאציה לכך שאי מתן הצוו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין וזאת כאשר למשל יתברר שאין בידי הנתבע אמצעים כספים לשלם את החוב, אם, לא יינתן הצוו.

...

בהינתן כי מדובר במסמך שצורף שלא כדין ומבלי שניתן היתר לכך אני מורה על הוצאתו מחומר הראיות.

מעיון בחומר הראיות, לא מצאתי שום הוכחה לפיה המשיב פועל להברחת נכסיו באמצעות או ביחד עם שאר המשיבים ולכן המדובר בטענה כללית שאין לה כל בסיס או על מה לסמוך והיא נדחית.

לכן, לאור האמור לעיל, אני מחליט לבטל את צו העיקול על המקרקעין של אריה, המשיב 3.

האם מטרתו לכסות פיצוי נזיקי? האם מדובר בפצוי מוסכם? האם מדובר בדמי רצינות או האם מדובר בכספים ששולמו על חשבון התמורה – כל אלה חלופות שהועלו על ידי הצדדים במסגרת תובענה זו. אפתח ואומר כי התובעת, בסופו של יום, חרף הקשיים שהועלו בגירסתה, כפי שיפורט, עמדה במאזן ההסתברותי הנידרש במשפט האזרחי להוכיח כי השיק נימסר כדמי מקדמה על חשבון העסקה ומשכך פסק הדין יסוב על דרך שלילת החלופות שהעלה הנתבע.

מהצד האחר, מהו האנטרס שיש לתובעת למשוך את הנתבע במשך כחצי שנה עבור דירה אם מלכתחילה לא התכוונה לרכוש? מדוע תשכור שירותי עו"ד, יועץ מס, מתווך ותנהל משא ומתן אם לא מתוך כוונה ממשית לרכוש את הנכס? שאלה זו הועלתה גם על ידי ב"כ התובעת במסגרת חקירתו של הנתבע – למה שהיא תנהל מו"מ אם היא לא רוצה את הדירה, כאשר הם בסופו של יום גרים באותו האיזור וקנו שם בית ב-4.5 מיליון? בעיניין זה השיב הנתבע "בשביל 4.5 כן היה להם כסף ול-4.9 לא היה להם משכנתא. אם היה להם את כל הכסף, למה משכו אותי 6 חודשים" (עמ' 17, ש' 27).

...

על כן, משזכות התביעה או הקיזוז היא של בן הנתבע ולא של הנתבע, אולם הוצאות המשפט יגבו מהנתבע ולא מבנו ונגרמה לו כאמור עגמת נפש בשל התנהלות התובעת ובן זוגה בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים עת הוא היה צד גלוי למו"מ על דעתה וידיעתה של התובעת – האיזון הראוי בין השניים ייעשה באמצעות אי פסיקת הוצאות משפט לחובת הנתבע וכל צד יישא בהוצאותיו, למעט שכר עד ע"ס של 700 ₪ אותם ישלם הנתבע.

סוף דבר.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 47,875 ש,ח ובתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה – סך של 52518 ₪.

התובעים פנו לבעל הרשת (אלון) לשם ניהול משא ומתן חדש להמשך קיום החוזה ולתשלום דמי הזכיינות בשיעור שסיכמו עם הנתבע, אך המשא והמתן לא צלח.

התובעים דורשים מהנתבע סכום של 31,370 ש"ח כדלהלן: 20,000 ₪ - השבת דמי רצינות ששלמו; 2,470 ₪ - עמלת משיכת הלוואה לצורך מימון העסקה בטרם הפגישה עם בעלי הרשת; 700 ₪ - הוצאות דלק לנסיעות ל-12 פגישות המשא והמתן; 200 ₪ - הוצאות חנייה ל-12 פגישות המשא והמתן; 4,000 ₪ - הפסד ימי עבודה לשני התובעים; 4,000 ₪ - עוגמת נפש.

לטענת הנתבע, הציעה הרשת לתובעים במסגרת מו"מ עימה, הצעה הוגנת אשר משמעותה היא כי פערי עלות הזיכיונות בין מה ששילם הנתבע לבין מה שנדרשו התובעים לשלם, הם כ-1,000 ₪ למחזור עסקי עד 150,000 ₪ (לנתבע 4,000 ₪ ולתובעים 5,000 ₪); וכ-2,000 ₪ למחזור עסקי עד 200,000 ₪ (לנתבע 4,000 ₪ ולתובעים 6,000 ₪) וכן הטבה לתובעים של שלושה חודשים במחיר זהה למחיר שמשלם הנתבע – 4,000 ₪.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את ההקלטות שצורפו, כמו גם את הצדדים בדיון שהתקיים, מצאתי לנכון לדחות את התביעה.

תמוה אפוא כי התובעים באמת האמינו כי הנתבע הוא כביכול בר סמכא להחליט על גובה דמי הזיכיון שישלמו התובעים לבעל הרשת.

התביעה כאמור נדחית.