תביעה להחזר מחצית תשלומי משכנתא על נכס מגורים

לצורך רכישת הדירה נטלה המבקשת הלוואה, כאֵם חד-הורית ועולה חדשה, מבנק טפחות בסך 300,000 ₪, בגינה נרשמה משכנתא על הדירה לטובת הבנק.

אשר ליישום ההסכם, נקבע כי תביעת היורשים לדמי שימוש ראויים בגין התקופה שהמבקשת מתגוררת בדירה מאז נפטר המנוח – בדין יסודה, אך לצד זאת, על היורשים להשיב למבקשת את מחצית החזרי המשכנתא ששולמו על ידה בלבד מחשבונה האישי במהלך כל השנים, וזאת מכוח דיני עשיית עושר.

אנו סבורים כי המקרה דנן הוא בגדר המקרים בהם יש מקום למתן רשות ערעור "משקולי צדק או לשם מניעת עוות דין חמור" (רע"א 1633/13 פלונית נ' קצין התגמולים (25.6.2013); רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (19.1.06); רע"א 1659/18 מ.ע.ג.ן ייעוץ וניהול נכסים בע"מ נ' מרסה (21.3.2018) ורבים זולתם).

...

מסקנה זו מקבלת משנה-תוקף כאשר אין מדובר בשני צדדים מזדמנים להסכם אלא בבני זוג שחיו יחדיו לאורך כל התקופה, ואלמלא זנחו את ההסכם בכל הנוגע לדירה, חזקה עליהם שהיו פועלים למימושו.

בנסיבות אלה המסקנה בדבר זניחת ההסכם היא מסקנה המתחייבת לדעתי מהנסיבות.

נוכח מסקנתי האמורה איני רואה צורך לדון בסעדים החלופיים להם עתרה המבקשת - ביטול מגבלת ההתיישנות שקבע בית המשפט לענייני משפחה לענין החזר מחצית תשלומי המשכנתא, וכן ביטול חיובה של המבקשת בדמי שימוש ראויים עבור הדירה ממועד פטירת המנוח, אף כי אני סבור שהמבקשת צודקת אף בטענותיה לענין זה. אשר על כן אציע לחבריי כי נקבל את הערעור ונבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי (וממילא גם את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה), ונקבע כי הסכם הממון שבין המבקשת למנוח בטל מחמת שנזנח על ידי הצדדים, ולפיכך בטלים גם החיובים מכוחו, ולענייננו - העברת מחצית הזכויות בדירה על שם המנוח (היורשים).

תלה"מ 20084-07-18 : תביעה כספית לחיוב הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגוריה בדירת המגורים ובסך של כ – 5,000 ₪ לחודש (יצוין, כי בסיכומיו העמיד התובע את דמי השכירות הראויים על סך של כ 4,000- ₪ לחודש), וזאת החל ממועד הפירוד בין הצדדים ועד למועד סילוק ידה של הנתבעת מהדירה; כן עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום מחצית מההלוואות שנטל התובע עבור מימון משק הבית המשותף וכן בגין כל חוב משותף אחר של הצדדים (ובכלל כך הלוואת המשכנתא על דירת המגורים ככל שביהמ"ש יקבע כי לנתבעת זכויות בדירה זו) (להלן: "התביעה לדמי שימוש ולהחזר הלוואות

...

ביום 5.3.19 ניתנה החלטתי המפורטת במאוחד הן בבקשה למזונות הזמניים והן בבקשה לחיוב הנתבעת בדמי שימוש, בסופה קבעתי כך: "א.

הבקשה לסעד זמני לחיוב האם בתשלום דמי שימוש – נדחית.

תוקף החלטתי זו הינה עד הגיע הבן ט' לגיל 18 , או סיום לימודיו התיכוניים, המאוחר מבין השניים".

מה עשיתי? לקחתי משכנתא על הבית הקיים, לקחתי משכנתא 50% ושילבתי, קניתי את זה. ביהמ"ש: זאת אומרת, לקחת משכנתא על דירת המגורים כדי לקנות נכס חדש? נכון, הכנסתי אותה לד..

א. בכתב התביעה(סע' 60) ובסכומי התובע (סע' (22 (א)) הסכים הוא לשלם לנתבעת מחצית מכלל ההחזרים החודשיים אשר שולמו החל ממועד נטילת המשכנתא על הדירה בש. ב2017 ועד הגשת הבקשה ליישוב סיכסוך.

...

(6) אשר למועד התגבשות הזכות מכוח הלכת השיתוף הספציפי, אין כל צורך להגיע למסקנה בדבר המועד המדוייק שבו התגבשה כוונת השיתוף, די בכך שנגיע למסקנה כי כוונה זו התגבשה אי-שם על ציר חיי הנישואין, במהלך החיים המשותפים [סע' 35 לפסה"ד].

נוכח כל האמור לעיל, נחה דעתי לקבוע כי הנתבעת לא הצליחה להרים הנטל ולהוכיח אותו "דבר מה נוסף" שהיה בו להקנות לה זכויות באותו נכס חצוני, הדירה בש..

התובע עצמו אישר שאחי הנתבעת הביאו לו עובר לנשואין סך של 50,000 ₪ לשם רכישת המטלטלין ויכול ובשל כך לא פירט התובע לענין זה. סיכום נוכח כל האמור לעיל קובעת כדלקמן: דירה וחנות ברח' ד. י. הדירה והחנות יימכרו.

כמו כן חויב המערער בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ₪ בגין תביעה זו. תמצית טענות המערער שגה בית משפט קמא בדחייתו את טענות המערער לשיתוף ספציפי בבית המגורים וזאת שעה שהוכחו העובדות הבאות - נילקחה משכנתא משותפת על שם הצדדים ללא הגבלת סכום, לצורך ביצוע שפוץ מאסיבי בנכס והכשרתו למגורי התא המשפחתי, הבית רשום במועצה ובחברת החשמל גם על שם המערער, הוכח כי ההחלטה להתגורר בבית המשופץ הייתה של שני הצדדים במשותף, הוכח כי המשיבה לא דרשה את חתימת המערער על הסכם ממון למרות שבמסגרת צוואת סבתה הוענק לה הבית כנגד עריכת הסכם ממון וכי בנגוד לגירסאות המשיבה ששונו מעת לעת היתנהלות הצדדים הייתה משותפת באמצעות חשבון בנק של שם המשיבה אליו הופקדו מלוא הכנסות הצדדים.

הפצוי שניתן למערער בנסיבות אלו בגין מחצית ההשבחה ומחצית התשלומים ששילם במשכנתא הוא מעל ומעבר, שכן המערער התגורר בבית ואם התשלומים ששילם די בהם לזכותו בשבח הבית מדוע יש לזכותו גם בהחזרי המשכנתא? יש לתת את הדעת כי על פי דו"ח השמאי שמונה על ידי בית המשפט הרי שעיקר השווי של הנכס אותו ירשה המשיבה הוא במיגרש, אשר הוערך על ידי השמאי בשווי של 1,994,425 ₪, כאשר שווי המיגרש עם הבית הוא 2,670,000 ₪ ולאחר השפוץ 3,160,000 ₪.

אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נידרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נידרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה), האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם מישכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף, האם בוצע שפוץ מאסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג, היתנהגות הצדדים - אוירה כללית של שתוף ושל מאמץ משותף ונסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

...

פסק דינו של בית משפט קמא בכל הקשור לתביעתו של המערער להצהיר כי הוא זכאי למחצית הזכויות בבית המגורים מכוח הלכת השיתוף הספציפי (תלה"מ 33568-04-20) מצא בית המשפט לדחות את התביעה.

מאידך, איננו מוצאים להתערב בקביעת בית המשפט להחזר מחצית מדמי המשכנתא ששולמו בעבר על ידי המערער בהעדר ערעור על קביעה זו. בכל הקשור לסוגיית חיובו של המערער בדמי שימוש ראויים אף כאן אנו סבורים כי יש מקום למידה של התערבות בקביעת בית משפט קמא.

לפיכך, בהתחשב בנתון זה ואף בכך שהשבחת בית המגורים נועדה על מנת שישמש אף למגורי המשיב בבית אנו סבורים כי יש להעמיד את חלקו של המערער בתשלום של 50% בלבד מדמי השימוש החודשיים.

אף בנוגע לשיעור ההוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט קמא אנו סבורים כי לאור התוצאה אליה הגענו, יש מקום להפחיתם, כך שיעמדו על סך של 15,000 ₪ תחת 50,000 ₪ שנפסקו לחובת המערער בתלה"מ 33568-04-20, לא מצאנו להתערב בשיעור ההוצאות שנפסק בתובענה לדמי שימוש (תלה"מ 39044-11-20).

סוף דבר הערעור על קביעת בית משפט קמא לפיה למערער זכויות בבית המגורים נדחה.

בצד זה מתקבל הערעור בנקודות הבאות – זכויותיו של המערער בהשבחה שבאה לבית המגורים יהיו בשיעור של 75% ולא מחצית כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא בפסק דינו וזאת מכוח הוראת סע' 8 (2) לחוק יחסי ממון.

בהתחשב בהוצאות בהן חויב המערער בבית משפט קמא ובעובדה שערעורו התקבל באופן חלקי בלבד, לא מצאנו לעשות צו להוצאות בהליך דנן.

ערעור על פסק דינו של בית משפט לעינייני מישפחה בפתח תקוה (כב' השופטת ע. בן-דב ג'וליאן) שניתן ביום 28.2.2023, (תמ"ש 22171-06-17 ותמ"ש 44641-04-18) במסגרתו התקבלו תביעות המשיב לפירוק שתוף בדירה ולהחזר מחצית הכספים ששולמו על ידו בגין החזרי המשכנתא החודשיים על דירת הצדדים.

פסק הדין בהליך הקודם ניתן לאחר שהתנהלו בין הצדדים הליכים במשך כ- 7 שנים, במסגרתו אף מונו כונסי נכסים לצורך פירוק השתוף.

כעבור מספר שנים, בחודש יוני 2017, הגיש המשיב תביעה לפירוק שתוף (תמ"ש 22171-06-17) במסגרתה טען, בין השאר, כי מועד פירוק השתוף שנקבע בהליך הקודם נדחה בשל בקשת המערערת לאפשר לה מציאת מקום מגורים חלופי לה ולילדיהם הקטינים של הצדדים, עד אשר המשיב מצא כי אינו יכול לעמוד עוד בהחזרי המשכנתא והפסיק את התשלומים.

...

מכיוון שעיקר הערעור שבפנינו נסוב על טענת המערערת כי לא ניתן לה יומה ולא נשמעו טענותיה, מצאנו להקדים ולפרט מקצת מפרטי התנהלותה של המערערת בהליך לפני ערכאה קמא.

**** אחר שבחנו את טענות הצדדים מצאנו כי יש לדחות הערעור על פי סמכותנו מכוח סע' 148 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט- 2018 וזאת אחר שמצאנו כי אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי בית משפט קמא וכי קביעות אלו תומכות במסקנות בית המשפט וכי לא נפלה כל טעות שבחוק במסקנות בית משפט קמא.

מצאנו שבכל הנוגע לאופן ניהול ההליך, הלך בית המשפט כברת דרך משמעותית לקראת המערערת, וזאת הרבה לפנים משורת הדין.

מצאנו, כי בנוגע לפירוק השיתוף אין בפי המערערת טענה ראויה שיש בה בכדי למנוע את פירוק השיתוף; בפנינו לא הובאה כל טענת הגנה לתביעת המשיב לפירוק השיתוף, המשיב רשאי היה להגיש תביעה למימוש פסק הדין בהליך הקודם ולא היה עליו להגיש תביעה חדשה לפירוק השיתוף.

ואפילו תאמר כי יש ממש בטענת המערערת – ואין אנו סבורים כך, הרי מקום בו המערערת היא שעיכבה את בירור ההליך משך 5 שנים מאז הגשת התביעה, אין היא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה ולטעון כי ההליך שננקט שגוי ויש לנהל הליך שונה מתחילתו.

ראו בע"מ 150/15 פלונית נ' פלונית, סעיף ו לפסה"ד מיום 17.02.2015: "אכן, ככלל הגישה השיפוטית נוטה להעדיף התמקדות בשיקולי משקל על פני שיקולי קבילות. ואולם, אין בכך כדי לאפשר 'תכנית כבקשתך' במסגרת הדיונית כך שיעשה כל צד כחפצו, וללוח זמנים במשפט חשיבות, שאחרת נמצאנו מתירים כל מוסרות (וראו לדוגמה ע"א 739/13 גור בן-ציון עו"ד נ' המועצה המקומית אבן יהודה (2014), בפסקה י'). סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, כבודו במקומו – אך כדברי המחברים ש' שוחט וד' שאוה "בבוא בית המשפט לשקול סטייה מסדרי הדין ומדיני הראיות לשם עשיית צדק, הוא מחויב לשקול את מחדלי הצד שעתר לסטיה מסדרי הדין" (סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, (תש"ע – 2009), 315)" וראו גם ע"א 573/78 **** פרידמן נ' רות סגלוביץ, פ"ד לד(1) 169, 176 ועוד" (ההדגשות במקור).

נוכח האמור מצאנו, כי פסק דינו של בית המשפט מנומק ומוצדק בנסיבותיו של העניין, ולא נמצאה כל טעות בפסק דינו.

התוצאה היא כי הערעור נדחה.