תביעה להחזר כספי ופיצוי בגין אי-מתן אשרת מעבר

במסגרת תובענה זו נתבעו הרכיבים הבאים: פצויי פיטורים, דמי חגים, פדיון חופשה והבראה, החזר הוצאות נסיעה, דמי גמולים לפנסיה (חלק המעסיק) וכן פיצויים בגין אי מתן הודעה בכתב על תנאי עבודה ובגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958.

פצויי פיטורים לטענת התובע, במהלך תקופת עבודתו הוא ניהל הליכים לקבלת מעמד בקנדה, וכאשר הודע לו כי היתקבל אישור לקבלת האשרה, הוא הודיע לנתבעת שהוא מתכון לסיים עבודתו ולעזוב את הארץ (סעיפים 4 -6 לכתב התביעה; סעיף 2 לתצהיר).

  לגירסת הנתבעת, התובע חייב לה כספים בשל אי מתן הודעה מוקדמת בטרם התפטרותו ובגין ניצול ימי חופשה מעבר לזכאותו (סעיף 32 לתצהיר גלעדי).

...

בנסיבות העניין, כאשר האמור לעיל מתייחס רק לחלק מתלושי השכר של התובע, לגביהם מתעוררים סימני שאלה שלא הותרו, וגם לא ניתן להתעלם מכך שחלק מהתלושים תומכים בטענות התובע, הרי שבהתאם לשיקול הדעת הנתון לבית הדין בסוגיה זו, מצאנו לחייב את הנתבעת בפיצויים לפי סעיף 26א' לחוק הגנת השכר, על הצד הנמוך, בסך 5,000 ₪.

בהעדר דוחות נוכחות או פנקס נוכחות שיתמכו בטענות הנתבעת בנושא, דין טענות הקיזוז המבוססות על עניין זה, להידחות.

סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: הפרשי חלק המעסיק בהפקדות לפנסיה (תגמולים) בסך 36,232 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה המזכה (1.10.16) ועד התשלום בפועל;   חלק המעסיק בהפקדות לפנסיה (פיצויים) בסך 4,761 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה המזכה (1.10.16) ועד התשלום בפועל.

בכתב התביעה תבע המשיב משכורת חודש ינואר 2022 בסך 1,180 ש"ח; חלף הפקדות לפצויי פיטורים בסך 27,382 ש"ח; פדיון חופשה שנתית בסך 1,165 ש"ח; החזר נכויים משכר המשיב בסך 17,600 ש"ח; חלף הפקדות מעסיק לגמל בסך 20,867 ש"ח; תוספת ותק בסך 2,240 ש"ח. תביעתו של המשיב עמדה על סכום כולל של 70,434 ש"ח. המבקשים הגישו תביעה שכנגד וטענו לפצוי בגין נזקים שנגרמו להם לדבריהם כתוצאה מגניבת תוצרת חקלאית על ידי המשיב בסך של 53,300 ש"ח וכן לתשלום עבור אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות בסך של 6,500 ש"ח. בית הדין האיזורי קיבל ברובה את תביעת המשיב כנגד המבקשים.

המבקש הוא זה אשר חתום כמעסיק על הסכם העבודה עם המשיב, מבלי שנערך הסכם העסקה חדש בשנת 2018 לאחר היתאגדות המבקשת 2 (להלן – המבקשת), מבלי שנערך שינוי באשרת העבודה של המשיב אשר הייתה על שמו של המבקש.

המשיב הוא עובד זר השוהה במדינת המוצא, תאילנד.קיים חשש ממשי שלאחר ביצוע פסק הדין ישמש הכסף לצרכי החיים של המשיב ומשפחתו ובהעדר יכולת כלכלית למשיב, לא ניתן יהיה להשיב את הכספים למבקשים אם יתקבל העירעור.

טענת הקזוז נטענה בנגוד לפסיקה שכן, מעסיק אינו רשאי "להיתחשבן" עם העובד בתום תקופת העבודה על תשלום טובת הנאה שניתנה לו וככל שהמעסיק משלם לעובד תשלום ביתר מעבר לתשלום שהוא זכאי לו על פי החוק או לצוו ההרחבה, היא הופכת לחלק מתנאי עבודתו המוסכמים ולא ניתנת לקזוז.

...

עיכוב ביצועו של פסק דין או החלטה הוא חריג לכלל והצדקה לעיכוב ביצוע מותנית, בכך שסיכויי הערעור להתקבל טובים ושהנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע והערעור בסופו של דבר יידחה (ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ' ג'או ויז'ן אינק (10.3.14)).

לאחר בחינת טענות הצדדים והחומר שבתיק הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, זאת בעיקר בהתחשב במאזן הנוחות.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת, ביצוע פסק הדין יעוכב אם המבקשים יפקידו בקופת בית הדין את סכום פסק הדין במזומן או בערבות בנקאית עד ליום 20.9.2023.

עוד עותר התובע לתשלום פיצוי בגין אי עריכת שימוע, אי מתן הודעה מוקדמת, ביטוח בריאות, דמי חופשה החזר הוצאות נסיעה, הלנת שכר ופצוי בגין עוגמת נפש.

מעבר לכך, ממילא נקבע בתקנות הביטוח הלאומי: "לא הודיע הקבלן על העסקת קבלן-משנה כדרוש לפי תקנה 1 ובמועד שנקבע בתקנה זו, יראוהו לענין תשלום דמי-הביטוח והוראות סעיף 49(א) לחוק כאילו הוא המעביד של עובדי קבלן-המשנה", כך שממילא, אף אם ניתן היה לראות בנתבעת 4 כקבלן המבצע עבודות בניה ולהחיל את התקנות בעיניינה, לא היה בכך כדי לקבוע בהליך זה, שאינו קשור לתשלום דמי ביטוח, כי בשל אי הדיווח יש לראותה כמעסיק.

שעה שזו קביעתנו, נדחות תביעותיו של התובע לפצוי בגין אי עריכת שימוע ואי מתן הודעה מוקדמת.

הנתבעת טוענת כי התובע ויתר על הפקדות לפנסיה ולפיצויים בעת קבלתו לעבודה וידע שלא יפרישו עבורו כספים לפנסיה, שכן הוא מתעתד להשאר בארץ מספר חודשים, לאור אשרת השהייה שלו כתייר.

...

סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה כנגד הנתבעת 1, כמפורט לעיל.

התביעה כנגד הנתבעת 4 נדחית.

חרף דחיית התביעה כנגד הנתבעת 4 ואף כי לא הטלנו עליה אחריות לתשלום זכויותיו של התובע כמפורט לעיל, לא מצאנו לפסוק לזכותה הוצאות בשים לב לאופן העסקת התובע ללא תלושי שכר וללא תשלום כל זכויותיו.

בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו ת"א 21395-10-23 גוילי נ' שמ אשרות ויזה סנטר בע"מ ואח' ת"א 12389-10-23 שמ אשרות ויזה סנטר בע"מ ואח' נ' גוילי לפני כבוד הרשמת רחל ערקובי מבקשים: 1. שמ אשרות ויזה סנטר בע"מ 2. שמעון דמארי 3. סרגיי בולוטין ע"י ב"כ עו"ד חגי נצר משיב: דורון גוילי ע"י ב"כ עו"ד שלומי וינברג החלטה

לעניין הטענה כי יש לבטל את הפצוי המהוה החזר הכספים ששולמו לחברה המתחרה, נטען כי המדובר בעזות מצח.

המבקשים טוענים כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם לא רק משום שהם אוחזים בפסק הבוררות המקנה להם זכות לקבלת סכומי כסף שונים שטרם שולמו, אלא משום הקביעות של כבוד הבוררת שאימצה את טענותיהם לעניין היתנהלותו חסרת תום הלב של המשיב.

לטענת המשיב הבוררת פטרה עצמה מלדון בטענות ספציפיות של קזוז והתעלמה מהשתק שפוטי, שעה שהמבקשים בעצמם תבעו החזר שכר ששולם למשיב, וכן לא דנה בדרישתו לקבלת שכר ביחס לחודשים שעבד ללא שכר בנימוק שאין המדובר בחלק מהבוררות.

עוד נקבעו ממצאים על ידי כבוד הבוררת מהם עולה כי לולא פעילותו של המשיב בחברה המתחרה, הלקוחות שעברו לחברה המתחרה היו נותרים במבקשת, וכי לטעמה הוכח שהמשיב הפר את חובת האמונים כלפי המבקשים במכוון ובמודע.

לאור האמור ובהנתן שאינני מביאה במכלול השיקולים את טענות המשיב שנטענו בהרחבה ובפירוט רב ביחס צו המניעה שניתן, שכן כאמור לעיל אין בהן כדי להשליך על סכום החיוב הנובע מפסק הבוררות שלשמו בעיקר נידרשת בעניינינו הפקדת הערובה, וכן הן בעלות אופי ערעורי ועל כן הן אינן רלוואנטיות לבקשה שבפני; ובהיתחשב בסכום שנפסק לחובתו מעל 1.4 מיליון ₪; בהיתחשב בכך שלא עלתה כל הצעה לתשלום; ובהיתחשב בכך שמרבית טענותיו הנן מהסוג הערעורי לכאורה אני סבורה שיש שלהורות על חיובו של המשיב, מבקש בקשת הביטול בערובה להבטחת פסק הבוררות.

קבעתי את הסכום האמור משום שסברתי שיש לאפשר למשיב את יומו, ועל מנת שלא להוביל לדחיית בקשתו רק מהטעם שלא הפקיד ערבות.

...

מהלך זה שנעשה בשנת 2017, יש בו כדי להוביל למסקנה שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשים, מה גם שתשובת הבנקים לצווי העיקול לא הניבו כל כספים.

לאור האמור ובהינתן שאינני מביאה במכלול השיקולים את טענות המשיב שנטענו בהרחבה ובפירוט רב ביחס צו המניעה שניתן, שכן כאמור לעיל אין בהן כדי להשליך על סכום החיוב הנובע מפסק הבוררות שלשמו בעיקר נדרשת בענייננו הפקדת הערובה, וכן הן בעלות אופי ערעורי ועל כן הן אינן רלוונטיות לבקשה שבפני; ובהתחשב בסכום שנפסק לחובתו מעל 1.4 מיליון ₪; בהתחשב בכך שלא עלתה כל הצעה לתשלום; ובהתחשב בכך שמרבית טענותיו הינן מהסוג הערעורי לכאורה אני סבורה שיש שלהורות על חיובו של המשיב, מבקש בקשת הביטול בערובה להבטחת פסק הבוררות.

החלטתי ניתנת כרשמת.

נוכח האמור, עותר התובע לפצוי בגין האפליה וההתעמרות שעבר, בסך 84,573 ₪ (נתבע לפי תשע משכורות, ר' סעיף 67 לכתב התביעה).

אשר לטענות כי התובע הופלה בכך שלא שולמו לו זכויותיו הסוציאליות ולא הופרשו לו כספים לקרן פנסיה.

שנית, אין חולק כי במועד העסקתו היה התובע בעל אשרת עבודה ב/1 ולא היה אזרח או תושב ישראל (ר' נספח 4 לתצהיר התובע).

עוד נפסק כי יש לנהוג בגמישות בעיניין דרכי ההוכחה, כאשר ברור שהעובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע למקום העבודה (ר' דב"ע (ארצי) נא/3-60 עטאללה בלוט - תחנת דלק בר-כוכבא, ניתן ביום 15.8.1991) וכי: "עובד זכאי לתבוע ולקבל החזר הוצאות הנסיעה אותן הוציא בפועל, והדגש הוא על אותן הוציא בפועל" (ר' דב"ע (ארצי) נו/3-46 רונית עלים נגד אטלס שירותי כוח אדם בע"מ, ניתן ביום 10.9.1996).

לצד האמור, מאחר שבהתאם לפסיקה, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד הנו פיצוי בשקול דעת בית הדין (ר' ע"ע (ארצי) 16060-11-20 עיאדה גבועה - א.ס.ע.ד תשתיות בע"מ, ניתן ביום 15.3.2022) כאשר גירסתו של התובע בעיניין זה בחקירתו לא הייתה ברורה וכאשר המחלוקות בהליך לא נבעו מהעדר הודעה לעובד, שכן לא הייתה מחלוקת על הקף העסקה, גובה שכר שעתי וכיו"ב, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהוא ברכיב זה. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, כאמור לעיל.

...

לצד האמור, מאחר שבהתאם לפסיקה, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד הינו פיצוי בשיקול דעת בית הדין (ר' ע"ע (ארצי) 16060-11-20 עיאדה גבועה - א.ס.ע.ד תשתיות בע"מ, ניתן ביום 15.3.2022) כאשר גרסתו של התובע בעניין זה בחקירתו לא הייתה ברורה וכאשר המחלוקות בהליך לא נבעו מהיעדר הודעה לעובד, שכן לא הייתה מחלוקת על היקף העסקה, גובה שכר שעתי וכיו"ב, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהו ברכיב זה. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, כאמור לעיל.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין: דמי הבראה בסך 1,035 ₪; דמי נסיעות בסך 8,307 ₪; סך הכל:9,342 ₪.

בשים לב לפער הניכר בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק בפועל (6% מהסכום שנתבע), אנו קובעים כי כל צד ישא בהוצאותיו.