תביעה להחזר כסף שהופקד בבנק הדואר שלא כדין

בנוסף, במהלך התקופה בה היו בקשר נטלה הלוואה מהבנק על סך של 10,000 ₪ והעבירה את הכספים למר קובי דרך בנק הדואר.

מר קובי פנה אליה ואמר שאין לו איך לשלם למטפלת של אמו, הבטיח לה שישלם את החוב מתוך כספים שקבל כתוצאה מתאונת עבודה שארעה לו, והתובעת הסכימה וביטלה את ההליכים בתיק ההוצאה לפועל, אולם גם לאחר מכן לא הצליחו להגיע להסכמות בעיניין החזר החוב.

עיקר טענות הנתבעת הנתבעת, אשר הוגדרה בהתנגדות כ"אישה כבת 80 חולה וסיעודית, אשר מטופלת ע"י עובדת זרה", טענה בהתנגדות ובתצהיר שצורף לה שלא ידעה כלל על קיומו של תיק ההוצאה לפועל, שלא קיבלה את האזהרה לידיה ולא חתמה עליה, וכי קיומו של התיק נודע לה רק לאחר שבנה, מר קובי יידע את בתה, שהתובעת עשתה שימוש שלא כדין בשיק ריק של הנתבעת.

מר קובי העיד שאמו נהגה לעזור לו עם שיקים בעיניין שכירות, אך לא עשתה כן בשנתיים האחרונות; אישר שנהג לעשות שימוש בשיקים שלה שכן היה בהליך פש"ר, אולם טען שנהג להפקיד כספים בחשבון בתאריך בו השיק היה מוצג לפירעון; שהשיק שמסר לתובעת היה אמור להמסר על ידה לבית דפוס ואישר שהסכום נרשם ככל הנראה על ידו, אולם החתימה לא, וכי על השיק אין תאריך שכן היה מדובר בשיק ביטחון שלא נהוג לרשום עליו תאריך; לטענתו, בית הדפוס אליו היה אמור להגיע השיק הוא גסטליט שהיה ספק שלו בהיותו עוסק, ואישר שה"עוסק מורשה" הרשום על השיק הוא שלו (עמ' 19, שורות 25-28); הכחיש חוב שלו לתובעת אולם אישר שהייתה "עזרה הדדית" ושהתובעת הלוותה לו כספים בשנת 2017; הבהיר שהוא מוכן לשבת עם התובעת וללבן את הדברים, כך שאם מגיע לה כסף ממנו היא תקבל אותו; אישר שנהג לבצע העברות מהחשבון ממנו נמשך השיק באמצעות הפקס, לעיתים גם ממשרד עורכי הדין בו עבדה התובעת; שכיום אמו לא מודעת למה שקורה בחשבון אולם בתקופה הרלוואנטית ידעה שככלל נמשכים מהחשבון 12 שיקים בשנה לצרכי שכירות והייתה מאשרת טלפונית משיכת כל שיק שהוצג לפירעון.

כל שהביאה הנתבעת כדי לתמוך בטענה זו הוא אישור מבנק הדואר, אשר מכתחילה סרב את השיק מסיבת "אין כסוי מספיק", ולאחר מכן ציין באישור כי "לבקשתך ערכנו בדיקה ואשר במהלכה נמצא כי דוגמאת החתימה על ההמחאות אינה נחזית להיות דוגמאת החתימה אשר מחייבת את החשבון לכל דבר ועניין. לכן הוחלט לפנים משורת הדין לגרוע את השיקים הבאים ממניין השיקים המסורבים בחשבון שבנידון". האישור האמור, שניתן ע"י תחום לקוחות בבנק הדואר ואינו מהוה רשומה מוסדית, מתייחס אך ורק לשיק נשוא ההליך כאן ועל פניו נראה כי רק לגביו הוגשה הפניה לבנק הדואר.

סיכום לאור כל האמור לעיל, משנחה דעתי שהתובעת היא אוחזת כשורה בשטר שנימסר לה כדין ושנחתם עפ"י הרשאה, אני מורה על קבלת התביעה במלואה.

...

סיכום לאור כל האמור לעיל, משנחה דעתי שהתובעת היא אוחזת כשורה בשטר שנמסר לה כדין ושנחתם עפ"י הרשאה, אני מורה על קבלת התביעה במלואה.

בהתאם להוראת תקנה 153 לתקנות, אני קובעת שהנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪.

סכום זה יתווסף לסכום ההוצאות בתיק ההוצאה לפועל וייגבה במסגרת ההליך שם. מודעת אני ליחס שבין סכום התביעה לסכום ההוצאות שנפסקו, אולם בשים לב להתנהלות ההליך ולכך שהתקיימו שתי ישיבות בהן נחקרו הצדדים, אני סבורה שמדובר בסכום ראוי וסביר.

מדובר ב – 17 דפים שנשלפו מתוך קלסר שלם של מסמכים, כאשר לטענת התובע אלו הן העברות הכספים שאת החזרם הוא תובע.

לא זה האיש שיפתח חשבון, יפקיד בו כספים, ולאחר מכן לא יבדוק ולא יתעניין בנעשה בו. שלישית, הנתבעים נתנו הסברים לחלק לא מבוטל ממשיכות הכספים, כך שהטענה הגורפת למשיכות כספים שלא כדין, אינה יכולה לעמוד.

הדברים הובהרו בתצהירו המשלים של ורומן, בו כתב כי אינו זוכר תאריכים אך הוא משוכנע כי התובע פנה אליו באופן אישי ובקש להעביר את יתרות הכספים וני"ע מחשבונו לחשבונה של אילנה, ואם מתברר כי התובע לא היה בישראל בחודש אוגוסט 2009, יש להניח שהפנייה היתה טלפונית, הוא כנראה העביר את הטפסים בדואר והם הוחזרו לו חתומים.

על אחת כמה וכמה לא ברור אם התובע מודע לתביעה המתייחסת ליחידת הדיור, המעט שניתן היה להבין מדברי התובע הוא כי הוא מבקש את הכספים שהופקדו בחשבון הבנק.

...

התביעה החלופית, לחייב את הנתבעים להשיב לתובע את העושר שעשו ואת הרווחים שהפיקו מהיחידה שנבנתה, אף היא דינה להידחות.

התוצאה התביעה נדחית.

אני סבורה כי יש לחייב את התובע בהוצאות ממשיות.

לפני בקשה לאישור הסדר פשרה לפי סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), בעקבות שתי בקשות לאישור תובענה כיצוגית אשר אושרו לניהול כתובענה ייצוגית (ת"צ 19913-11-12 ות"צ 28932-01-15), שהוגשו על ידי התובע, מר שלמה רוזנהיים (להלן: "התובע") כנגד הנתבעות, חברת דואר ישראל בע"מ (להלן: "הדואר") וחברת בנק הדואר בע"מ (להלן ביחד: "הנתבעות"), בטענה כי הן נימנעו מהחזרתן של עמלות ביצוע עיסקאות בכרטיס ויזה נטען דולר לאחר ביטול העסקה ומתן החזק כספי בגינה.

עניינה של התביעה הראשונה, בתמצית, הוא בטענות התובע כי חברת הדואר גבתה ממי שאוחז בכרטיס ויזה נטען עמלה שלא כדין, בגין עיסקאות עם בתי עסק שמקום מושבם בארצות-הברית, זאת לאחר שבחוזה בין חברת הדואר ללקוחותיה, נקבע כי עסקה שנעשתה בכרטיס בדולרים עם בית עסק מאותה מדינה, לא תחויב בעמלה.

לבסוף, נטען, כי חברת הדואר לא הודתה שהדבר נעשה בשל תקלה, אלא מדובר בנסוח שגוי של הפקידה אשר טיפלה בפניית התובע.

הנתבעות מסבירות כי סכום הפצוי הוערך בסיוע הבודק וחברת פיוניר, אשר העניקה לדואר שירותים הקשורים בכרטיס ויזה נטען (להלן: "פיונר"), באופן הבא: ביחס לתביעה הראשונה- חושב סכום הפצוי בהתאם לסך העמלות ששולמו לדואר בגין עיסקאות שבוצעו באמצעות פלאטפורמת התשלומים פייפל (מחודש יולי 2011 ועד ה-7 בספטמבר 2015), ואשר על פי רשומי פיונר מזוהות כעסקאות מסוג החזר שלגבי חלק מהן בוטלה העסקה, העומד על סך של כ-201,000 ₪.

...

הצדדים ביקשו לאשר את ההסדר ללא מינוי בודק, ומצאתי לנכון להיעתר לבקשה זו. בנסיבות העניין גובש במסגרת הליך הגישור יסודי מעמיק ומקצועי, מנגנון פיצוי סביר וראוי, המאפשר פיקוח צמוד על ביצועו.

סוף דבר לאור כל האמור אני מאשרת את הסדר הפשרה כמבוקש וכמפורט לעיל, בכפוף, לתוספת כמפורט בסעיף 16 לעיל.

אני קובעת לתזפ ליום 1.11.22 עד לאותו מועד יובא בפני דו"ח הנתבעות.

בתביעת התובע נתבעו כספים בגין שכר עבודה לחודשים ספטמבר ואוקטובר 2019, גמול עבודה בשבתות (בסך 68,688 ₪), דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, פיצוי בגין הפרשות לפנסיה, השלמת פצויי פיטורים, החזר כספים שהתובע הפקיד, לטענתו, אצל בתו של המנוח, הגב' ורדה קריף (הנתבעת 3), בסך 26,000 ₪ ודמי הודעה מוקדמת.

על פי ההסכם, המנוח התחייב לספק לתובע מגורים וארוחות נאותות, כפוף לזכותו לנכוי משכרו בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור נכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס-2000, ואין חולק כי לתובע סופקו מגורים בתקופת העסקתו.

התובע אישר שחשבון הבנק שמצוין בתלושים כחשבון שאליו מופקדים הכספים לתשלום על פי התלוש, הוא חשבונו כפי שהיה בבנק הדואר.

...

כפי הנראה הוא התכוון לומר זאת גם בדיון ההוכחות, אף כי קריאה מילולית של עדותו כפי שנרשמה בפרוטוקול, מביאה למסקנה שגרסתו היא שפעם בחודש הוא עבד בשבתות.

אשר על כן נדחית תביעה זו. סוף דבר התביעה נדחית.

עוד היא טענה כי שגה בית משפט קמא כאשר התיר למשיבים פיצול סעדים בנוגע ל"אבני חפוי חצוני" כ-8 שנים לאחר מסירת החזקה בבניין, ובכך איפשר להם להתגבר שלא כדין על תקופת ההתיישנות.

על יסוד האמור טענה המבקשת שיש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין; ולחילופין, על הפקדת ערבות בנקאית בגובה הסכום שבמחלוקת בקופת בית משפט עד להכרעה סופית בעירעור.

לטענתה, אין בעצם קיומם של 62 בעלי דין משיבים (שהם 100 דיירים), ללא כל נימוק נוסף, כדי לקיים את החריג המצדיק עיכוב ביצוע פסק דין בתביעה כספית.

מעבר לכך, המשיבים טענו כי לא הוברר מדוע המבקשת מבקשת לעכב ביצוע של 50% מהחזר ההוצאות שנפסקו, ו-50% מהפצוי בגין נזק לא ממוני.

הטעם לכך הוא שכאשר מדובר בפצוי לקבוצה גדולה של בעלי דין, שההשבה מכל אחד מהם – ככל שיתקבל העירעור – תיעשה באופן פרטני; וכאשר הפצוי לו זכאי כל אחד מהם אינו גבוה אך מיצטבר לסכום משמעותי – עלול להיות קושי בגבייה שיביא לקושי בהשבת המצב לקדמותו (ראו למשל: ע"א 2090/19 חברת דואר ישראל בע"מ נ' לבנשטיין, פסקה 9 (8.4.2019); ע"א 7100/19 קימברלי - קלארק ישראל שיווק בע"מ נ' מיה גד – מסטיי, פסקה 13 (2.12.2019)).

...

אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור ולטענות הצדדים לגביהם, ואף בהנחה כי אין מדובר בערעור בעל סיכויים גבוהים להתקבל, אני סבורה כי שיקולי מאזן הנוחות – שהם כזכור בעלי משקל הבכורה, מצדיקים את עיכוב ביצוע התשלום באופן חלקי.

לכן, ככל שיתקבל בסופו של דבר ערעור המבקשת והגבייה תיעשה באופן פרטני – פוטנציאל הנזק למבקשת הוא גבוה יחסית (ראו והשוו: ע"א 2662/20 פרץ בוני הנגב אחים בע"מ נ' עמר ו-61 אח', פסקה 11 (21.05.2020)).

לכן, וכדי לאזן בין האינטרסים של הצדדים, אני סבורה שעל המבקשת להפקיד את מלוא הסכום שנפסק בפסק הדין בקופת בית המשפט.