לפניי תביעה כספית שהוגשה, מלכתחילה, בסדר דין מקוצר, שעניינה הסכם הלוואה שנחתם ביום 1.6.2019 בין התובעת – חברה פרטית העוסקת בשיווק תוצרת חקלאית, לבין לנתבעת 1 – העוסקת בגידול תוצרת חקלאית, לפיו התובעת תלווה לנתבעת 1 סכום כולל של 2.5 מיליון ₪ (להלן: "הסכם ההלוואה").
העד השני היה כאמור עו"ד של התובעת, אשר אישר כי ערך את הסכם ההלוואה בין התובעת לנתבעת 1 לבקשת "החברה ובעלי מניותיה" (ראו עמ' 17 ש' 17-12 לפרוטוקול), והעדה השלישית – הגב' מור מזוז שיעבדה בתקופה הרלוואנטית בהנהלת החשבונות של הנתבעת 1 - העידה כי התובעת הלוותה לנתבעת 1 הלוואה בסכום של 2,500,000 ₪ וכי היא הוציאה חשבוניות על חשבון הלוואה זו, ולדבריה: "בהתחלה זה היה של ההחזר הלוואה ולאחר מכן של ההתנהלות השוטפת" (עמ' 25 ש' 39-37 ועמ' 26 ש' 6-1 לפרוטוקול).
...
לאחר סקירה רחבה זו, אין מנוס מלקבוע שהנתבע לא זו בלבד שלא עמד בנטל להוכיח טענת "פרעתי", אלא שאף התנהלותו לאורך ההליך לא קירבה אותו לעמוד בנטל המתבקש, ואבאר.
לאור כל האמור לעיל, ומשלא הוצג כל מסמך או חוות דעת המצביעים כי הכספים שהועברו מהנתבעת 1 לתובעת היו כספים שהועברו לשם התנהלות שוטפת ולא בעבור החזר ההלוואה – אזי למעשה הנתבע 3 לא עמד בנטל לסתור את טענת התובעת כי מדובר בכספים שהועברו על חשבון ההלוואה.
הפועל היוצא הוא, שהנתבע 3 לא עמד בנטל המונח על כתפו להוכיח כי ההלוואה נפרעה (או כי אין עליו חובה לפרוע אותה), ועל כן התוצאה המתבקשת היא כי התובעת הלוותה לנתבעת 1 את הסכום שבמחלוקת, ועל הנתבע 3 חלה החובה להשיב לתובעת את הסכום בגין היותו ערב לה.
הפועל היוצא מכל האמור הוא, שאני מקבל את התביעה במלואה, ומחייב את הנתבע 3 לשלם לתובעת סך של 2,500,000 ₪ ביחד ולחוד עם הנתבעת 1 והנתבע 2 (לגביהם ניתן כאמור פסק דין בהיעדר הגנה ביום 23.11.2020).