תביעה לגירושין ואחר כך לשלום בית

האיש טען מנגד שהאישה עשקה אותו במהלך חיי הנישואין, כאשר גרמה לו בדרכי עורמה לרשום את בית הצדדים על שם שניהם בשווה, ואחר כך לחתום על הסכם שלום הבית ולחלופין גירושין שמאשר שלצדדים זכויות שוות בבית.

ביה"ד מבהיר שהתיאור של האיש כביכול הסכים לחתום על הסכם שערורייתי, הן מפני שבכך הוא מיישם את הסכם שלום הבית ולחלופין גירושין, והן מפני שבכך הוא מסלק את תביעתו המבוססת לתשלומים במאות אלפי ש"ח, איננו מקובל על ביה"ד כלל ועיקר.

...

אם סבר האיש שבכל זאת עליה לאשר את ההצהרה, היה עליו לפנות לביה"ד, ויתכן שלאחר עיון היה מגיע למסקנה שהדבר נכלל בכלל התחייבותה.

אולם, לא ניתן כעת להאשים את האשה בכך שלא הבינה את מה שהיה מובן לאיש, ואולי גם לביה"ד שהיה מסתמך על דברי הפוסקים שציין להם כב' אבה"ד. הנימוק של כב' אבה"ד שיש אומדנא דמוכח שכוונת הצדדים היתה לפעול "מחוץ לקופסא" גם בדרך לא חלקה כדי להשיג עבור האיש את הדרכון השוויצרי אינה מקובלת עלי לחלוטין.

אלא מאי, יטען כב' אבה"ד שיש אומדנא דמוכח שהצדדים הסכימו שהאשה תעשה איזו שהיא פעולה לא מוגדרת ולא ידועה "מחוץ לקופסא". זה בוודאי ליתא, שכיצד תתכן אומדנא דמוכח על דבר שאינו מוכח ומבורר לצדדים, ואיזה שיעור יש בדבר, מי יקבע מה יחשב פעולה "מחוץ לקופסא" ומה לא. לאור כל האמור אני על משמרתי אעמודה, ומציע לחבריי שליט"א להחליט כאמור לעיל במסקנת דברי.

תשובת האשה לטענות אלו: " אכן הוכח שחיי הנישואין היו חיים לא פשוטים במובנים רבים, אולם בני הזוג מצאו את השביל הנכון, לחיים של רוגע וכפי שנוכח לראות בית הדין הנכבד, לא דיברו אלה באלה סרה, לא בטונים גבוהים ולא השמיצו זא"ז, כי אם היו ביניהם יחסים של כבוד, של שקט, תאום והרמוניה ככל שניתן בנסיבות המיוחדות, שלא נולדו להם ילדים ושלא הצליחו לקיים יחסי אישות מלאים, חרף הטיפולים שלקחו. מבחינה זו, כשם שהיה ביניהם שלום בית, יכולים היו להשכין שלום, רק שהבעל בסופו של יום סרב ותעתע באישה בהגישו תביעה לגירושין, חזר בו לתביעה לשלום בית ואחר כך חזר ותבע להתגרש, גירושים שלא בהכרח היו צריכים לקרות. בנסיבות בהן היתעקש האיש להתגרש מהאישה, ובהן לא הוכיח כי האישה הפסידה את כתובתה, אין כל מנוס שייתן לה כתובתה, בד בבד גירושיה". מתשובה זו מוכח כי אין חולק על כך שבני הזוג לא חיו כזוג נשוי ולא היתקיימו ביניהם יחסי אישות.

...

איני מקבל את טענות הבעל להחזר הכספים ששילם כמזונות אשה בשל העובדה שהוא זה שהסכים לנסות הליך של שיקום הנישואים, ועל כן אין ספק שבזמן הזה זכאית האשה למזונותיה.

על כן נראה כי יש להפעיל גם במקרה בו אנו דנים את הסדר האיזון, שהרי כשבני הזוג שלפנינו נישאו בוודאי רקמו חלום משותף של חיי זוגיות ומשפחה איתנים ותקינים ולא ידעו את אשר יבוא עליהם, וממילא כיון שלא חתמו על הסכם ממון אחר יש לראותם כאילו הסכימו בשעה שנישאו להסדר האמור בחוק.

דיין ג סוף דבר: מזונות אשה: האשה אינה נדרשת להשיב את המזונות.

כך בכתב התביעה:"בין הצדדים היו יחסי אישות עד שהאישה מאסה בבעלה ולא יכלה יותר להיות איתו ביחסים לאחר כל ההשפלות וחוסר יחס חיובי". עמדתה לגירושין נחרצת והיא לא רוצה לנסות שלום בית.

"נראה דהמהר"ם מצריך תרתי, חדא דתתן אמתלה לדבריה וגם היה מצוה אח"כ להחרים דהרי כבר אפשר דאע"פ שנתברר שהאמתלה אמת, או אפי' ידוע דאינו הולך בדרך ישרה - אינו מאוס עליה, והרבה רקים ופוחזים נימצאו בישראל ואיכא שלום בין איש לאישתו אלא שזו קרוביה הרגילוה לקטטה ויאלפוה שקר לומר מאיס עלי".

...

לא מצאנו הכחשה מהבעל עצמו לנטען כנגדו, מלבד שהסביר התנהלות זו. למרות האמור, ביה"ד התרשם כי הבעל הבין את המורכבות לחיות בצילו של אדם שכזה.

יודגש כי מלבד עיכוב זמני שניגרם על ידי הנתבעת ושנועד על מנת לוודא שהתובע פועל מתוך יישוב הדעת, כפי שהבהרתי לעיל, העיכוב הממושך בסידור הגט לא נגרם בהכרח בגלל מעשיה או מחדלה של הנתבעת ולתובע חלק לא מבוטל בעיכוב זה. מצאתי לקבל את גרסת הנתבעת אודותיו של הסרוב הזמני והממוקד להתגרש מיד עם פתיחת ההליך בבית הדין הרבני: "בבית הדין זה היה טרי, זה היה שנייה אחרי שהוא עזב את הבית, ממש לא רציתי להתגרש ואמרתי את זה, רציתי שלום בית. אחר כך שעבר זמן ונפתחה תביעה וראיתי שהוא כן רוצה להתגרש אז הצהרתי שאני כן מעוניינת, זה הכל" (עמ' 23, ש' 1 - 3 לפרוטוקול).

...

בנסיבות אלה, ביקשתי להבין האם נגרם לתובע נזק בגין סירובה הנטען של הנתבעת להתגרש ממנו ובמענה לכך השיב ב"כ התובע: "... הגשנו פה כדי לזרז את ההליך ובסופו של דבר אחרי עשרות פניות הוא נאלץ לקחת עו"ד. הוא לא הצליח לקדם את החיים שלו מהיום שנפרדו ב 2017. 5 שנים נעצרו לו החיים ולקח עו"ד. לא נגרם נזק?" (עמ' 9, ש' 14-18 לפרוטוקול הדיון מיום 11.7.2021).

אני סבור שלגיטימי בהחלט כי בן זוג המעוניין בשיקום היחסים (או המעוניין פחות בגירושין) יעביר את המושכות לידי בן הזוג האחר (החפץ בהם יותר הימנו) ומשעה שהתובע לא גילה דעתו באופן יזום ולא פתח תיק גירושין, שהיה בו כדי להוות הצהרת כוונות ברורה וגילוי רצון חד משמעי להתגרש, מצאתי כי סביר שהנתבעת תנקוט בגישה של "שב ואל תעשה עדיף", בתקווה שהתובע אולי ישנה דעתו ויסבור כי יש לעשות ניסיון נוסף לשלום בית, כפי עמדתה.

אשר על כן ומכל המקובץ והאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

בנסיבות אלה, אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסכום של 15,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.

יעויין בבית יוסף אבן העזר סימן סו שהביא את דברי תשו' הרשב"א בתשו': "כתוב בתשובות הרשב"א (ח"א) סימן תרכ"ט על עם הארץ שבא לגרש את אישתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים ושאלו את פי ה"ר מאיר והשיב דשומעין לו והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן ואין אלו אלא דברי תימה אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה עכ"ל. ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא כיון דתיובתא לא חזא ולענין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א." וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך אבן העזר הילכות כתובות סימן סו סעיף יג: "במקום שאין רגילים לחתום בכתובה אלא הראויים להעיד, לא יחתום מי שאינו יודע לקרות." וכתב שם הרמ"א: "הגה: ולכן עם הארץ שבא לגרש, ואמר אח"כ שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובתה, אינו נאמן דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה (תשובת הרשב"א סי' תרכ"ט)." והינה מדברי תשו' הרשב"א הללו מוכח שלא רק בבי"ד לא יכול החתום לומר שלא הבין, אלא אפי' בחתימת כתובה שחתם מול עדים פוסק מרן הב"י כדברי תשו' הרשב"א, שאינו יכול לומר שלא היה מודע למה שחתם, וכ"ש על אחת כמה וכמה שאושר הסכם בבית הדין.

האישה חתמה מרצונה, למרות אי האיזון האישה מעורה בעסקים, עומדת על דעתה בדיונים, מגישה תביעת מזונות בשנת 2016, וכבר הבאנו לעיל את פסק דין ביה"ד חיפה שכתב: "יש לא אחת, שבן זוג, כדי לקדם גירושין או שלום בית, מסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את שלום הבית או הגירושין. שקולי כדאיות של בן הזוג, אינם עילה להתערבות בית המשפט בהסכמים שנכרתו בין בני זוג ואושרו כדין". ועוד כתב שם, אף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם ע"י שני צדדים.

...

גם הטענות על עושק וחוסר איזון בהסכם ותנאים מופרזים נדחות.

לאור האמור מעלה פוסק בית הדין כי ההסכם שריר וקיים והתביעה לביטולו נדחית.

אולם כלפי הנתבע אשר נגרמו לו הוצאות בגין תביעה זו, פוסק בית הדין שעל כל דיון תשלם התובעת לנתבע סך 1,000 ש"ח, ועבור הגשת הסיכומים סך של 2,000 ש"ח. בית הדין מודע לכך שהוצאות משפט מסתכמות בסכומים גבוהים יותר, אולם בעניין זה סבור בית הדין שיש לחייב הוצאות לפי רף נמוך של הוצאות משפט.