אולם, לאחר כששה חודשים, ביום 14.11.14 פנייתו נענתה בשלילה מהסיבה, כי "מרישום הפקח וצילום הרכב עולה, כי הרכב חנה בתחום תחנת אוטובוס עם 4 גלגלים על המדרכה תוך חסימה למעבר הולכי רגל. חניה זו אסורה בין היתר בנגוד להוראות סעיפים 2 (א)(3) ו-3(4) חוק חניה לנכים. משאלו פני הדברים הרי שהדו"ח ניתן כדין, ואין בנסיבות שפורטו במכתב הפנייה עילה לבטלו".
ביום 22.11.14 פנה התובע בשנית לנתבעת בבקשה דומה לצורך ביטול דו"ח החניה, פנייה שלא נענתה בחיוב.
בשל סרובו של הנתבע לשלם את הקנס, כאמור, הגישה הנתבעת ביום 23.11.14 כתב-אישום נגד התובע בבית המשפט לעניינים המקומיים בירושלים.
יש בתמונות הנוספות הנ"ל כדי להעיד על רשלנות פקחית הנתבעת בעצם הנפקת הדו"ח לרכבו ובהחלטת תובעת הנתבעת להגיש כתב אישום תחת ביטול הדו"ח.
נציג הנתבעת טען, כי לא הייתה טעות במתן הדו"ח, אלא, להיפך, הפקח עשה את עבודתו נאמנה שנתן את הדו"ח. בדיון בבימ"ש לעניינים מקומיים, התחשבה הנתבעת בתובע בכך שביטלה את האישום כנגדו.
...
אולם, סבורני, כי טענתה זו, סותרת, באופן מובהק את עצם חזרתה מהאישום והסיבה לחזקה מהאישום.
כאשר סבורני, כי לכל המאוחר, היה על הנתבעת להורות על ביטול הדו"ח כבר בשלב פניות התובע אליה לאחר קבלת הדו"ח ובטרם הגשת כתב האישום.
נוכח האמור, סבורני, כי בנסיבות תיק זה, יש להעמיד הפיצוי בגין נזקי התובע בסך של 1,000 ש"ח. כמו כן, הנתבעת תישא בהוצאות משפט בסך 550 ₪.
