תביעה לביטול פיטורי צוערת במשטרה

ביום 4.8.03 פנה התובע למישטרה והגיש תלונה נגד הנתבע בגין סחיטה באיומים (נספח א לכתב התביעה) במקביל ביטל התובע את השיקים (נספח ב).

אף הטענה שעניינה הוצאת לשון הרע דינה להדחות, כיוון שלא מצאנו כל תשתית עובדתית בסיסית לטענה זו. נותר איפוא לידון בתביעת התובע לזכויות קוגנטיות כמו פיצוי פיטורים, הודעה מוקדמת, הבראה, חופשה, והחזר הוצאות נסיעה.

...

בשולי הדברים, מאחר שלא נדונה ולא הוכחה עילה להרמת מסך, התביעה כנגד נתבע 2 נדחית.

סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובע תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק הדין את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים 35,535 ₪.

התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים נדחית אפוא.

המדינה הוסיפה, שהתובע קיבל את מלוא זכויותיו באשר לגימלה, יחסית לתקופת שרותו, וכן את המענק כפי שזכויותיו מקנות לו. בפסק דינו מציין בית משפט קמא, כי על מנת שתתקבל תביעתו של התובע בעילת הרשלנות היה עליו להוכיח שהמשטרה לא הייתה אמורה לפטרו על סמך המלצתה של פקד גב' ברוורמן, ובגלל החשדות שעמדו כנגדו באותה עת, ושפיטוריו היו מעשה רשלנות אשר "כל אדם סביר" לא היה נוקט בו, וכי רשלנות זו הייתה הפרת החובה כלפיו, חובה מוגברת של מעביד לעובד, ושבגלל רשלנות זו נגרמו לו הנזקים.

נעיר עוד, שגם מתוך עיון בכתב העירעור שהגישה המדינה (ע"א 11006-05-13), כמו גם בעקרי הטיעון שהוגשו מטעמה, לא עולה כי המדינה העלתה טענה לפיה הסמכות העניינית נתונה, לצורך הדיון בתביעה הכספית שהגיש התובע, לבית המשפט לענינים מנהליים ולא לבית המשפט האזרחי (במובחן מטענת המדינה לפיה המקום לבירור ביטול הפיטורין, היה בזמנו במסגרת בג"צ וכיום בבית המשפט לעניינים מנהליים).

...

בסופו של דבר לא הוגש כתב אישום כנגד התובע, והוא גם לא הועמד לדין משמעותי.

וראו ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ, סעיף 26 (29.6.08): "בית משפט זה קבע במסגרת פסק הדין בהליך הקודם כי החלטת הסירוב הייתה שגויה, אך בכך אין די לצורך חיובה של הבורסה ברשלנות. לא כל החלטה שגויה של גורם המפעיל שיקול-דעת מקצועי – בין אם רשות מנהלית בין אם לאו – הינה מניה וביה החלטה רשלנית ..." ובהמשך: "בנסיבות אלו, אני סבורה כי 'מתחם הסבירות הנזיקי' של ההחלטה ראוי שיהיה רחב יותר" (שם, בסעיף 28).

ובהמשך, בסעיף 30 של פסק הדין הנ"ל: "לא כל אימת שרשות ציבורית פועלת שלא כדין, צומחת לפרט עילת תביעה בנזיקין. שאם נאמר כך, נמצאנו מטשטשים את ההבחנה בין המשפט המינהלי-ציבורי לדיני הנזיקין במשפט הפרטי, עד כדי זהות בין השניים". יישום הלכה זו על ענייננו מוליך למסקנה כי גם אם היה המערער נוקט בדרך הראויה, והיא - הגשת עתירה מינהלית לבית המשפט המוסמך כנגד פיטוריו וכנגד הליך קבלת החלטת הפיטורין (וכאמור, די בכך שהמערער לא נהג כך כדי לדחות את תביעתו), וגם אם בית המשפט המוסמך היה מגיע למסקנה כי אומנם הפיטורין תקפים ומוצדקים, אך נפל פגם בהליך קבלת החלטת הפיטורין, איני סבורה כי במקרה כזה, אף בהתעלם מקביעות בית משפט קמא לגבי התנהגותו החמורה של המערער והיסוד הנפשי שלווה להתנהגות, ניתן היה לומר כי הפגם הוא כה קיצוני עד שנופל הוא בגדר אותם מקרים מיוחדים המצדיקים הטלת אחריות בנזיקין על הרשות השלטונית.

לסיכום - בשים לב לכל האמור לעיל, דעתי היא כי יש לקבל את ערעור המדינה ולהורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא.

השופטת חני אופק-גנדלר לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי ירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור מר משה נחמיה ומר יצחק אליעזר דשן; סע"ש 22704-02-23) (להלן – ההחלטה), בגדרה נדחתה בקשתה של המבקשת למתן צו מניעה זמני לפיטוריה, נקבע בין היתר כי "המענה לשאלה האם יש ליתן בהליך הזמני צו הצהרתי הקובע בטלות פיטורי המבקשת וצו עשה המשיב אותה לעבודה, התשובה היא שלילית. לפי מבחני הפסיקה, הנוגעת להליך זמני, דין הבקשה להדחות" (סעיף 83).

בהמשך, הועסקה מבקשת בסניף פוליסיטי, הוא המרפאה במכללת השוטרים בבית שמש, הנותנת שירות לצוערים ומדריכים (להלן: סניף פוליסיטי).

על פי סע' 4 לבקשה בהסכם בין טרם למישטרה, בכל משמרת צוות שלא יפחת מ- 3 עובדים אחות פרמדיק וחובש ובמשמרת לילה רק חובש.

עם זאת, אבקש להעיר לצורך הכוונה במקרים עתידיים כי "סדר הדברים הנכון הוא לפיכך דיון בבקשה לסעד זמני כאשר מונחת לפני בית הדין תביעה עיקרית שהסעד הזמני נועד לשרת אותה ..." (מתוך ברע (ארצי) 59699-12-21‏ יוחאי שטרי - מדינת ישראל‏ (1.2.22) וכן ברע (ארצי) 37404-08-21 מיתקני פסגות בע"מ – עלי טאלב נופל (3.10.21)).

...

השופטת חני אופק-גנדלר לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי ירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור מר משה נחמיה ומר יצחק אליעזר דשן; סע"ש 22704-02-23) (להלן – ההחלטה), בגדרה נדחתה בקשתה של המבקשת למתן צו מניעה זמני לפיטוריה, נקבע בין היתר כי "המענה לשאלה האם יש ליתן בהליך הזמני צו הצהרתי הקובע בטלות פיטורי המבקשת וצו עשה המשיב אותה לעבודה, התשובה היא שלילית. לפי מבחני הפסיקה, הנוגעת להליך זמני, דין הבקשה להידחות" (סעיף 83).

באשר לטענת המבקשת כי הפיטורים נעשו בחוסר סמכות, שכן מנהל הסניף לא היה מוסמך לפטרה, נקבע כי הטענה לא בוססה והיא נדחית.

ערכת ערעור ממעטת להתערב בקביעותיה העובדתיות – לרבות קביעות עובדתיות לכאוריות - של הערכאה הדיונית, ולא שוכנעתי כי מקרה זה מצדיק סטייה מכך.

בשל המסקנה העולה לכאורה מניתוח מאזן הנוחות סבורה כי לשאלה אם יש לסווג את המשיבה כגוף דו מהותי חשיבות משנית, ובכל מקרה גם בהיבט זה החלטתו של בית הדין האזורי מנומקת ומפורטת כדבעי.

סוף דבר - דין הבקשה להידחות.

בהמשך, ביום 18.6.15 נשלח מייל למנכ"ל הערייה וחברי ועדת הפיטורים, בו הודיע בא כח התובעת כי נוכח אוזלת היד פונה התובעת למישטרה בעניינים אלו.

סוף דבר: אשר על כן, אנו מקבלים את תביעת התובעת; מכתב הפיטורים מיום 24.8.2015 שנימסר לתובעת - מבוטל; התובעת תשוב לעבודתה כמנהלת אגף גני ילדים בערייה באופן מיידי.

...

בהתאם לאמור, אנו סבורים כי במקרה דנן לא התקיימו הנסיבות המאפשרות פסיקת פיצוי כספי שלא נתבע.

לאחר ששקלנו את השיקולים הנדרשים, לרבות חומרת הפגמים, הפגיעה במבקשת, חלוף הזמן, היותה עובדת ותיקה בגיל שיקשה עליה מציאת מקור פרנסה חלופי, חוסר תום הלב של העירייה בעיתוי הפיטורים בהתחשב באפשרות שהייתה לתובעת לשוב לעבודתה במשרד החינוך רק מספר חודשים קודם לכן וכל המתואר לעיל בפירוט רב - מצאנו כי נסיבות מקרה זה מצדיקים מתן סעד של אכיפה והשבה לעבודה.

סוף דבר: אשר על כן, אנו מקבלים את תביעת התובעת; מכתב הפיטורים מיום 24.8.2015 שנמסר לתובעת - מבוטל; התובעת תשוב לעבודתה כמנהלת אגף גני ילדים בעירייה באופן מיידי.

בישיבה נוספת שהתקיימה ביום 12.3.2007 הורה בית משפט השלום על ביטול האישום, זאת בהתאם לסעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בו נקבע כי "בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם". ביום 14.6.2004 הוזמן מר חזות לשימוע, זאת נוכח החקירה אשר היתנהלה נגדו במישטרה בחשד להחזקת סם. ביום 21.6.2004, הוא יום השימוע, הודיע מר סרי למר חזות כי הגיע מיזכר ממשטרת ישראל לפיו מיתנהלת חקירה נגדו בעיניין החזקת סם על ידו.

באשר להחלטת בית הדין האיזורי להשיב את מר חזות לעבודתו ברכבת ישראל, היא טוענת כי סעד ההשבה לעבודה הנו סעד נדיר; כי יש בחלוף הזמן כדי למנוע השבה לעבודה; וכי בכל מקרה ביטול החלטת הפיטורים הנה חלק מהפררוגטיבה של רכבת ישראל ומוסדותיה ולפיכך עניין זה צריך להעשות על ידי ועדת השניים באישור הדירקטוריון.

בית הדין האיזורי קבע בסעיף 69 לפסק דינו "שוכנענו כי המסה הרבה המאוד של התלונות - הוגשו נגד התובע בתגובה לתלונות שהוא הגיש ועל מנת להביא לפיטוריו". כמו כן קבע בית הדין האיזורי כי "הפגם שנפל בועדת הבירור השנייה, בעיניין נ"ג התלונות - לא נרפא. כפי שקבענו בעיניין ועדת הבירור השנייה, מרבית התלונות מתוך נ"ג התלונות, לא בוררו כיאות וכדין ולא הוכח כי עסקינן בתלונות אמיתיות ונכונות". יחד עם זאת, בית הדין האיזורי דחה את בקשתו של מר חזות להוציא את נ"ג התלונות מתיקו האישי, מן הטעם שסעד זה לא נתבע על ידו בכתב תביעתו המתוקן כי אם רק במסגרת הסיכומים אשר הוגשו מטעמו.

...

מנגד, טוען מר חזות כי יש לדחות את ערעור רכבת ישראל.

על כן, לאחר ששקלנו את עמדות הצדדים באנו לכלל מסקנה כי אמנם תיקו האישי של עובד חייב לבטא את תפקודו והתנהלותו במקום העבודה; ולפיכך, הכלל צריך להיות שאין להוציא מסמכים מתיקו האישי של עובד.

סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, אנו פוסקים כדלקמן: ערעור רכבת ישראל בתיק ע"ע 48067-10-11 – נדחה.

יחד עם זאת, יתר טענותיו של מר חזות דינן להידחות.