לפני תביעה כספית בסך 141,517 ₪, להשבת כספים ששילם התובע לנתבעים, ולפצוי בגין הפרת חוק הגנת הצרכן ובשל עוגמת נפש.
יוער, כי לאחר הגשת כתבי הטענות, אישר הנתבע שקבל כספים מכפר הנופש, אולם טען כי התובע אינו זכאי למלוא ההחזר, שכן הכניס את הנתבעים להוצאות סרק בהגשת התביעה, תחת שיכול היה להמתין להסדרה ראויה של המחלוקת, בהתחשבות הדדית, כפי שנעשה עם לקוחות רבים.
סעיפי הפצוי בחוק הגנת הצרכן קובעים:
כי דין מעשה או מחדל בנגוד לפרקים ב', ג', ד' או ד'1 לחוק כמוהו כעוולה לפי פקודת הנזיקין;
כי לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים, ללא קשר לנזק, בסכום לפי שיקול דעתו, שלא יעלה על 10,000 ₪, במקרים מסוימים, לרבות כאשר הצרכן ביקש לבטל את החיוב בעסקת מכר מרחוק, והעוסק לא נעתר לבקשתו;
לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים במקרה כאמור, לפי שיקול דעתו, בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪ כאשר מתקיימות נסיבות מחמירות כפי שמגדיר החוק בסעיף 23א(ב), כלומר – בין היתר – אם ההפרה כוונה כלפי קשיש, או בוצעה תוך מצג שוא.
...
לשון הסעיף מחזקת מסקנה זו, שהרי נאמר: "על אף הוראות סעיף קטן א". לו ביקש המחוקק להותיר את הדרך פתוחה לפסוק הן פיצוי רגיל והן פיצוי לדוגמא לא היה משתמש בלשון הנ"ל.
בחוק נקבע: "בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים המפורטים להלן, ולא יתחשב בגובה הנזק שנגרם לצרכן כתוצאה מביצוע ההפרה:
לאחר ששקלתי את מלוא נסיבות העניין, לרבות ביטול העסקה כתוצאה מהתפשטות נגיף הקורונה והוראות הממשלה בעקבותיה, העובדה כי בעת הביטול סביר היה שהנופש לא יוכל לצאת אל הפועל, העובדה כי התובע ביטל את הנופש לא מפאת אי גילוי פרטי הביטול אלא מחמת המצב כאמור, העובדה כי למרות שלא גולו פרטי זכות הביטול ידע התובע לבטל את העסקה במועד התואם לזכותו כחוק, סכום העסקה (הוא היקפה של ההפרה), נסיבות ההפרה (אי קבלת הכספים מכפר הנופש עד לאחר הגשת התביעה) וההיקף הכספי של עסקי העוסק, אני מחליטה להעמיד את גובה הפיצוי שעל הנתבעים לפצות את התובע בשל אי קיום החובה להחזיר לו כספו, גם לאחר שהכספים ששילמו לכפר הנופש הוחזרו, על סך 4,000 ₪.
מחמת אותם שיקולים ונסיבות שמניתי בסעיף 41 לעיל, אני מחליטה לפסוק לזכות התובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.
