בד בבד עם הגשת כתב ההגנה ביום 28.3.18, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד למתן סעד הצהרתי המורה כי זכרון הדברים הנו בטל ומבוטל בשל הפרתו היסודית על ידי התובע; למתן צו עשה המחייב את התובע לחתום על ההסכמה לתיקון צו הבית המשותף לצורך רישום הדירה בלישכת רישום המקרקעין, בהתאם להיתר הבניה של הדירה ולתשריט שאושר על ידי עריית חיפה; ולתשלום פיצוי מוסכם בסך של 133,000 ₪ בהתאם לזכרון הדברים.
כאמור, נקודת המוצא העומדת מאחורי התביעה לאכיפת זכרון הדברים, היא שבהתאם לזכרון הדברים, כפי שהתובע מפרש אותו, התחייבה הנתבעת למכור לתובע שתי יחידות נפרדות רישומית המיועדות למגורים, כלומר: שתי דירות הרשומות בטבו כיחידות נפרדות המיועדות למגורים, ולא דירת מגורים אחת.
...
נסכם אפוא ונאמר כי הן פרשנות סובייקטיבית של זיכרון הדברים (לאור גילוי הדעת החיצוני המשותף), והן מבחן אובייקטיבי, מוליכים למסקנה כי הממכר היה דירה, ולא שתי דירות.
אין לי צורך להכריע בשאלות אלו הואיל וחומר הראיות אכן מוליך למסקנה שלא הנתבעת ולא המתווך מטעמה, גילו את אוזנו של התובע שהנתבעת טרם השלימה את רישום הדירה בהתאם להיתר הבניה, וכי הדירה עדיין רשומה בלשכת רישום המקרקעין כשתי חנויות ומחסן.
"
סוף דבר, תביעת האכיפה נשוא התביעה העיקרית, נדחית על ידי.
