תביעה לביטול החלטת ועדה לבחינת חובות

לפנינו תובענה שהוגשה נגד החלטת הועדה לבחינת חובות של המוסד לביטוח לאומי (המוסד) לדחות בקשה לביטול חוב.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת במובן זה שעניינה של התובעת ישוב לוועדה לבחינת חובות.

לאחר שהתקבלה תגובת התובעת, ביום 30/08/2022 בית הדין הורה על ביטול ישיבת ההוכחות ובין היתר קבע "... אין טעם בשלב זה בקיום הישיבה, משעל פניו ייתכן ותתקבל החלטה אשר תייתר את הצורך בהמשך בירור התיק.". כאמור, ביום 25/10/2022, הודיע הנתבע על החלטת הועדה לבחינת חובות מיום 02/10/2022 לפיה בוטלה יתרת חובה של התובעת במלואה, וצרף להודעתו את החלטת הועדה האמורה.

ביום 07/11/2022, נתן בית הדין את ההחלטה הבאה: "הואיל ונראה כי התובעת עומדת על תביעתה, על אף שהועדה לביטול חובות ביטלה את יתרת חובה במלואה, תתקיים ישיבת הוכחות ביום 10/1/23 בשעה 13:00, אליה תתייצב גם פקידת התביעות אשר מטעמה הוגשה התע"צ בתיק.

...

לאור המפורט לעיל אנו דוחים את כלל טענות התובעת, לרבות טענתה בדבר אי קבלת גמלת הבטחת הכנסה מעולם וכן הטענה בדבר היות החוב מושא ההליך "בדוי". אנו קובעים כי הנתבע הסביר היטב את גובה החוב ואופן קיזוזו לאורך השנים, זאת על אף הקושי שעלה בהצגת הנתונים, וזאת כנראה בשל השנים הרבות שחלפו מאז שהחוב נוצר והחל להתקזז ועד שהתובעת הגישה הליך זה. באשר לטענת הנתבע לפיה הואיל והתובעת בחרה להמשיך ולנהל הליך זה לאחר שהוועדה לבחינת חובות החליטה לבטל את יתרת חובה במלואה, הוא למעשה חוזר בו מאותה החלטה – דין הטענה להידחות, וטוב היה אילו הנתבע לא היה מעלה אותה.

כאמור, בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, טוב היה אם הנתבע לא היה מעלה טענה זו, ומשהועלתה דינה להידחות ואנו קובעים כי החלטת הוועדה לבחינת חובות מיום 02/10/2022 שרירה וקיימת.

לאור כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.

התובע פנה בבקשה לביטול חוב ומשניתנה ביום 3.10.2019 החלטת הוועדה לבחינת חובות אשר דחתה את הבקשה (נספח א' לתצהירי התביעה), הוגשה התביעה שלפנינו.

...

ככל שביקש התובע להוכיח כי בחודשים מסוימים לא השתכרה, היה עליו לצרף לתצהיריו אישור מעסיק או תלושי שכר והוא לא עשה כן. לפיכך, טענות התובע כנגד החוב בגין תוספת בת זוג לשנת 2017 - נדחות.

אולם, עסקינן בקיזוז חוב על פי סעיף 315(א) לחוק ועל כן דין טענה זו להידחות.

נעיר, כי מהנתונים שהוצגו בפנינו, שלא בהקשר האמור, עולה ספק בדבר זכאות התובע לגמלה הנוספת [שכן לכאורה, קצבת הנכות של התובע עמדה על סך של 2,364 ש"ח, וקצבת האזרח הוותיק עמדה על סך 3,503 ש"ח וראו: סעיף 251(ב) לחוק וכן עב"ל (ארצי) 49614-03-21 זאב לאור - המוסד לביטוח לאומי (7.10.2021)], אולם, כאמור – איננו מכריעים בסוגיה ולתובע שמורות כל זכויותיו בעניין זה. סוף דבר – אנו מקבלים את התביעה בחלקה.

טענות הצדדים – התובעת טוענת, כך: היא עומדת בתנאי הזכאות לקבלת דמי לידה כעצמאית; לאחר שקבלה דמי לידה כעובדת עצמאית, באופן אוטומאטי וללא הגשת תביעה לנתבע, הנתבע הוא זה שהנחה אותה להגיש תביעה לדמי לידה כעובדת שכירה, וכך היא עשתה; בשום שלב הנתבע לא הבהיר לה שהיא עלולה לאבד את דמי הלידה כעובדת עצמאית, ומה גם שמדובר בתביעה שאושרה אוטומאטית לאחר הלידה; היה על הנתבע להזהיר אותה מפני הפגיעה האפשרית בזכויותיה; היא אינה מבקשת לקבל תשלום ביתר ו/או תשלומים במקביל בגין עבודתה כעצמאית וכשכירה, ואם היא היתה יודעת שזאת היתה התוצאה, היא היתה מוותרת על התביעה לדמי לידה כעובדת שכירה ולא היתה מגישה אותה; גם הוועדה לבחינת חובות של הנתבע סברה כי החוב נוצר באחריות הנתבע.

בעב"ל (ארצי) 1381/01 אולחובוק – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 9.2.2004) נפסק כי "הדרישה להחזר כספים לפי החוק אינה מותנית בקיומו של חוסר תום לב מצד המבוטח, גם שגגה שיצאה מלפניו בתום לב מקנה למוסד זכות להחזר כספים, אם לאמיתו של דבר קיבל המבוטח כספים שאין הוא זכאי להם" (ראו גם: עב"ל (ארצי)  298/07 אבו אחמד – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 15.4.2008)); שביעית, התובעת אינה מעלה בפה-מלא טענות כנגד החלטתה מיום 28.11.2022 של הוועדה לבחינת חובות של הנתבע, שביטלה 30% מהחוב שלה לנתבע.

...

טענות הצדדים – התובעת טוענת, כך: היא עומדת בתנאי הזכאות לקבלת דמי לידה כעצמאית; לאחר שקיבלה דמי לידה כעובדת עצמאית, באופן אוטומטי וללא הגשת תביעה לנתבע, הנתבע הוא זה שהנחה אותה להגיש תביעה לדמי לידה כעובדת שכירה, וכך היא עשתה; בשום שלב הנתבע לא הבהיר לה שהיא עלולה לאבד את דמי הלידה כעובדת עצמאית, ומה גם שמדובר בתביעה שאושרה אוטומטית לאחר הלידה; היה על הנתבע להזהיר אותה מפני הפגיעה האפשרית בזכויותיה; היא אינה מבקשת לקבל תשלום ביתר ו/או תשלומים במקביל בגין עבודתה כעצמאית וכשכירה, ואם היא היתה יודעת שזאת היתה התוצאה, היא היתה מוותרת על התביעה לדמי לידה כעובדת שכירה ולא היתה מגישה אותה; גם הועדה לבחינת חובות של הנתבע סברה כי החוב נוצר באחריות הנתבע.

מקובלת עלינו טענת הנתבע כי לא ניתן לראות בעבודת התובעת כרופאת שיניים עצמאית, מיום 30.9.2021 ועד ליום 2.1.2022, כהמשך כלשהו של עבודתה כעובדת שכירה במרכז הארצי לבחינות והערכה בחודשים 11-12/2020, 9 חודשים לפני כן. גם לא ניתן לראות בעבודתה של כרופאת שיניים עצמאית, כמצוין לעיל, כהמשך לעבודתה כעובדת שכירה במרפאתה של ד"ר יחזקאלי, בתקופה שבין יום 2.7.2021 ליום 30.11.2021.

אנו סבורים כי במצב שהחוב בוטל בחלקו, לא ניתן לומר כי התובעת קופחה בצורה כלשהי, ואף לא ניתן לקבוע כי התובעת כלל אינה צריכה לבצע החזר לנתבע, ומשעה שהיא קיבלה סכום שהיא אינה זכאית לו על פי הוראות הדין; שישית, מקובלת עלינו עמדת הנתבע, כי משעה ששולמה גמלה לתובעת שלא בהתאם להוראות הדין, הרי שעליו לגבות בחזרה את הסכום ששולם לה, ואין לו שיקול דעת לנהוג אחרת במקרה שכזה.

במקרה שלפנינו, החלטת הועדה הינה מנומקת, ונקבע בה, כך: "חוב בדמי לידה שנוצר עקב חישוב מחדש לאחר בירור מעמד. לאור בקשת הסניף מחליטה הועדה לאמץ את המלצתה ולבטל 30% מהסכום המקורי". לא מצאנו כי הועדה התעלמה מנתון כלשהו בהחלטתה שבנדון (לרבות ההכנסות הגבוהות של בן הזוג), או כי החלטתה בלתי סבירה עד כדי הצדקה לבטלה.

לסיכום – דין התביעה להידחות.

הועדה קבעה כי "לא ניתן לבדוק בדיעבד זכאות תיאורטית לגימלת נכות כללית מה גם שזכות זו תלויה בהכנסות", וכי בהיתחשב בנסיבות הווצרות החוב והתנהלות החייב אין מקום לבטל את החוב ובהתאם "דוחה הועדה את הבקשה וממליצה להמשיך בניכויים הנעשים מהגמלאות להן זכאי החייב". במסגרת ההליכים המקדמיים בבית הדין האיזורי ולאחר שהומצאו למוסד מסמכים שונים על ידי המערער, קיימה הועדה לבחינת חובות דיון נוסף והחליטה על ביטול 60% מיתרת חובו של המערער, בסך של 145,000 ₪ (החלטה מיום 19.2.18).

בפסק הדין דחה בית הדין את התביעה בהנמקה הבאה: "עיינו בתעודת עובד הציבור המפורטת מיום 26.4.22... והתרשמנו שהיא נערכה כדבעי, בצורת חשבון עובר ושב כנדרש, ובאופן המתייחס הן לתשלומים ששולמו לתובע בשנים שבהן היה מוכר כנכה עבודה, הן ליצירת החוב(ה) עם ביטול ההכרה, וכמובן לקיזוזים שבוצעו מהחוב לאורך השנים, והכל בפירוט חודש חודש, ותוך הפחתת חובות שנמחקו לתובע בהחלטות הועדה לביטול חובו(ת), לרבות ההפחתה של לא פחות 145,000 ₪ שעליה נימסר לבית דין זה בדיון שהתקיים ביום 12.3.18...

...

לא מצאנו התייחסות כלשהי מצד המוסד לטענה זו. לקשיים שפורטו לעיל, ועשויים ללמד על פער משמעותי בין סכומי הקיזוז שנזקפו לזכות המערער על ידי המוסד לבין הסכומים שקוזזו ממנו בפועל, לא מצאנו הסבר בסיכומי המוסד בבית הדין האזורי או בפנינו.

סיכום לאור כל האמור לעיל, שוכנענו כי לא ניתן להסתפק בתעודת עובד הציבור המשלימה כפי שהוגשה לבית הדין האזורי, ואין מנוס מלהחזיר את עניינו של המערער פעם נוספת לבית הדין האזורי על מנת לבצע את פסק הדין הקודם וזאת בהתאם להנחיות הבאות: על המוסד לבסס תחילה את סכום החוב (צד ה"חובה"), ועל בית הדין לוודא שאין לגביו מחלוקות (וככל שקיימות, להכריע בהן לרבות תוך התייחסות לטענת השתק הפלוגתא ככל שתועלה).

סוף דבר - הערעור מתקבל במובן זה שהתיק מוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיפעל כמפורט בסעיף 22 לעיל.