תביעה לאכיפת פסק דין הצהרתי על יחסי עובד-מעביד

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב - יפו פ"ה 64538-05-19 24 נובמבר 2019 לפני: כב' השופטת כרמית פלד נציג ציבור (עובדים) מר משה כהנא נציג ציבור (מעסיקים) מר גיל אלוני התובעת תרז גוטמן ת.ז. 13163589 ע"י ב"כ עו"ד רפי גלרון הנתבעת מ.פ קבוצת שילת (2014) בע"מ ח.פ. 515042687 ע"י ב"כ עו"ד שמואל שי פסק דין

התובעת הגישה כנגד הנתבעת את התביעה שלפנינו במסגרתה עותרת היא לקבלת פסק דין הצהרתי ולפיו החוזה בטל, בין היתר, מחמת היותו בלתי חוקי ובלתי מוסרי.

אין מדובר בתביעה שבין עובד או חליפו לבין מעסיק או חליפו, אין מדובר בתביעה שנוגעת להסכם עבודה או לסכסוך עבודה וכיוצ"ב. סעיף 24(ב) לחוק בית הדין לעבודה המפנה לתוספת השנייה, אשר כוללת גם את חוק העסקת עובדים, עוסק בסמכות לידון ב"עבירות" (לשון החוק), קרי בהליכים בעלי אופי פלילי אשר מוגשים על ידי רשויות האכיפה.

תובענה שעניינה סיכסוך שמקורו בחוזה היתקשרות בין שני גופים שאין ביניהם כל יחסי עובד ומעסיק ומישור היחסים אף אינו מתחום הבטחון הסוצאלי.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו, כאמור, למסקנה כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף מפאת העדר סמכות עניינית.

גם הסעדים להם עותרת התובעת במסגרת כתב התביעה מתיישבים עם המסקנה כי עילת התביעה העיקרית הינה עילה חוזית מובהקת, שכן מדובר בסעדים של ביטול והשבה, סעדים הקבועים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 וניתנים מכוחו.

מהטעמים האמורים הגענו לכלל מסקנה כי יש מקום לסלק את התביעה על הסף, בהעדר סמכות עניינית.

התביעה הנה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הנתבעים ערבים, ביחד ולחוד, לכל החובות כלפי התובעים על פי הסכמים שקבלו תוקף של פסק דין בתביעות המקוריות שהגישו התובעים נגד הנתבעים וכי התובעים רשאים לממש את הערבות.

הסמכות באכיפת הסכם שקבל תוקף של פסק דין: נקבע במפורש בסעיף 5א להסכם הפשרה, כי הנתבעים אינם מעסיקיהם של התובעים אלא חברת דודומט: "מוסכם כי התביעה נגד הנתבעים 2-4 תדחה ללא צו להוצאות. מוסכם כי הנתבעים 2-4 לא היו מעסיקיו, לרבות במשותף עם הנתבעת 1, והוא מוותר על כל טענה נגדם בקשר עם יחסי עובד ומעסיק שלכאורה היתקיימו בינו לבין מי מהם, והכל מבלי לגרוע מהתחייבויותיהם של נתבעים 2-4 על פי ההסכמים. לא תהיה לנתבעים שם טענה כנגד מי מהתובעים לאור הסכמה זו". להסכמה זו כאמור, ניתן תוקף של פסק דין והיא מחייבת כשלעצמה.

...

עולה, אפוא כי מלבד הפסיקה בעניין צדוק, ההיסטוריה של הפסיקה בבית הדין הארצי ניתנת לסיכום כלשון בית הדין בעניין בלאו, כך: "'חליף' הוא מי שבא במקום. במקום ולא בנוסף. לגבי ערב ובעל מניות נקבע כי כל עוד קיים המעסיק מבחינה משפטית (לא חלו לגביו פשיטת רגל או פירוק, לפי העניין) הם אינם בגדר "חליף". הטעם לכך ברור; במקרה שכזה התחייבותו של הערב היא בנוסף להתחייבות המעסיק ולא במקומו".

כאמור, וזאת אין אנו קובעים במסגרת זו- ייתכן שהדבר נכון גם בהקשר של דיני הערבות עצמם ולא רק בשאלת סמכותו של בית הדין לעבודה.

יוצא אפוא כי מכל הסיבות שמנינו למעלה דומה שדין התביעה להיות מסולקת על הסף מחוסר סמכות: ראשית, לפי רוב מניין ובניין הפסיקה- אין להכיר בערב כחליף המעסיק שכן חליף בא להחליף את המעסיק ולא להוסיף עליו.

לפנינו תביעה למתן סעד הצהרתי לאכיפת יחסי עבודה בין התובעים לבין מדינת ישראל (להלן: "המדינה") בהתאם לסעיף 12 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק העסקת עובדים").

" סעיף 21א לחוק העסקת עובדים קובע כי "לעניין חוק זה דין המדינה כדין כל אדם אחר וכשהיא המעסיק בפועל, כדין כל מעסיק בפועל". בע"ע 16612-10-11 קטילי פדוא - מדינת ישראל (20.8.2015) (להלן: "עניין קטילי"), דן בית הדין הארצי במקרה דומה, בו עובדי מעון נוף הרים ועובדי מעון גיל-עם תבעו סעד הצהרתי הקובע כי הם עובדי מדינה קבועים.

וכך נקבע בסעיף 22 להסכם ההיתקשרות: "הספק אינו רשאי להעביר ביצוע הסכם זה או כל טובת הנאה או זכות או חובה לפי הסכם, לאחר ובמיוחד לכל ספק, חברה משנה או חברת-בת, או חברה אחרת כל יחיד או תאגיד בכל דרך שהיא בלא שיקבל לכך את הסכמת המשרד מראש ובכתב." מטעמה של בית אקשטיין העיד מר אילן יושעי, הממונה על יחסי עבודה בקבוצת דנאל והמנהל הישיר של פרויקט חסות הנוער בקבוצת דנאל.

במסגרת פסק הדין בעיניין בירן, נידונה גם הכרעת בג"צ בעיניין הפרטת שירותי הבריאות: "בבג"ץ 5012/97 מתן שירותי בריאות נ' משרד הבריאות [פ"ד נ"ב(1), 49], המוזכר בדעת חברתי, נקבע כי אין מניעה על פי החוק, כי שירותי הבריאות לתמידי בתי הספר יינתנו על ידי גוף שלישי, דהיינו - להוציאם למיקור חוץ, ולא באמצעות עובדי משרד הבריאות, וזאת כל עוד שמשרד הבריאות יותיר בידיו את סמכויות הפיקוח על מתן אותם שירותים. וכך נאמר:

...

על יסוד טענותיהם אלו, מבקשים התובעים סעד הצהרתי אשר יקבע כי מתקיימים יחסי עובד-מעסיק בינם לבין המדינה, וכן צו עשה המורה למדינה לקלוט את התובעים כעובדי מדינה בהעסקה ישירה.

יש לציין כי בית אקשטיין טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף, וזאת בשל היעדר כימות (התובעים מבקשים סעד הצהרתי בלבד).

אשר על כן, לא מצאנו גם אנחנו שום טעם המצדיק התערבות בהחלטת הממשלה למיקור חוץ, במיוחד לאור קביעתנו כי מדובר במיקור שהינו אותנטי ולגיטימי.

הוצאות כאמור, מהטעמים שפירטנו לעיל, קבענו כי יש לדחות את התביעה במלואה.

סוף דבר התביעה נדחית.

ביום 28.11.22 נימסר למבקשת זימון לשימוע על ידי המשיב 2 בשל "סיום תקופת החוזה מול רשות שדות התעופה". ביום 29.11.22 הגישה המבקשת בקשה לפסק דין הצהרתי, להשוואת זכויותיה הסוציאליות והעברתה מסטטוס של עובדת קבלן כוח אדם לעובדת ישירה של הרשות.

אשר לסכויי התובענה קבע בית הדין האיזורי כך (סעיף 40): "מבלי לקבוע מסקנות בשלב זה, ניכר כי נידרש בירור עובדתי לצורך בחינת הבקשה להכיר במבקשת כעובדת הרשות. אכן, לא ניתן להיתעלם מכך שהמבקשת עברה מנותן שירותים אחד לבא אחריו במשך למעלה מעשור ומחצה ורק לאחר שעמדה על זכויותיה מול הרשות לא המשיכה להיות מועסקת אצל נותן השירותים הבא. יחד עם זאת המבקשת לא הבהירה כיצד הועסקה על ידי נותני השירותים הנכנסים והאם פנתה לנותן השירותים שזכה במיכרז. במסגרת הסעד הזמני אין מקום לברר זאת שכן ממילא כפי שציינו לעיל, קיימת זהות בין הסעד הזמני לעיקרי ומבוקשת בפועל אכיפת יחסי עבודה כלפי מי שנטען שיש להכיר בו כמעסיק – נושא שלא מבורר ומוכרע במסגרת הליך זמני". אשר למאזן הנוחות נקבע בהחלטת בית הדין האיזורי כך (סעיף 41): "ביחס לנזקיה של המבקשת. הטענה לנזקים אינה ברורה, המבקשת מעלה טענות כלליות, שאינן נתמכות בראיות. ברי כי אדם מפוטר חווה קשיים כלכליים ואף מעבר לכך שעה שנגדע מטה לחמו, יחד עם זאת המבקשת לא פעלה מיד לאחר פיטוריה וכן מבקשת בפועל שייקבע כי הרשות היא המעסיקה שלה, עניין שיש לו השלכה רחבה, במיוחד שעה שמדובר ברשות ציבורית ואין מקום לעשות כן במסגרת סעד זמני. יתר על כן, דוקא בשל כך, הנזק שייגרם לרשות מהיעתרות לבקשה עולה על הנזק שייגרם למבקשת. נזכיר כי המבקשת לא כימתה את תביעתה שהוגשה כסעד הצהרתי בלבד ואין בו תביעה לפצוי כספי כזה או אחר. מקובלת עלינו טענת הרשות כי מתן צו עשה לאכיפת יחסי העבודה בשלב זה של הדיון עשוי לפגוע לא רק ברשות אלא גם לגרום לעיוות ופגיעה באנטרס הצבורי הטמון בתכלית הליכי גיוס עובדים בהתאם לדיני המכרזים להם מחויבת הרשות". בית הדין האיזורי סילק את הבקשה לסעד זמני כנגד המשיב 2 תוך שנימק החלטתו בכך ש"המבקשת העידה לפנינו כי אין לה כל בקשה כלפיו, ועל כן לא ברור מדוע הוכנס להליך הזמני ונגרמו לו הוצאות בשל הצורך להיתגונן בסד זמנים קצר ולהתייצב לדיון.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבים.

בנסיבות המקרה שבפני לא מצאתי הצדקה לחריגה מהכלל האמור ולא שוכנעתי שקיימות נסיבות המחייבות התערבות בהחלטתה של הערכאה הדיונית.

סוף דבר – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, בכפוף להערה בסעיף 27 סיפא בעניין זירוז בירור ההליך, ככל הניתן.

בשלב זה בו טרם התבררו הנסיבות, לא ניתן לקבוע שמסמך הגישור, ולמצער סוגיית התקבול המזכה העומדת במרכז התביעה הנוכחית, אינה מבוססת על יחסי העבודה.

הם הוסיפו כי אין להבחנה בין סעד עקרי לסעד חלופי השלכה על שאלות הסמכות; ומכל מקום, הסעד ההצהרתי להכרה בתוקפו המחייב של מיסמך הגישור התבקש הן כנגד העותרים והן כנגד קבוצת דלק-נובל, ויסודה העקרי של התביעה הוא בדיני עבודה.

ההליך אומנם הועבר לבית הדין לעבודה, אך זאת מבלי שבית המשפט הכריע וקבע מסמרות במהות היחסים בין מימן לבין נוביק; כי מרחב לא הייתה צד להליך הראשון אך נטלה על עצמה חובות במסגרת הסכם הפשרה; כי הצדדים להסכם הפשרה אף אינם זהים לצדדים בהליך דנן; כי העילות הנטענות בתובענה לאכיפתו של הסכם הפשרה הן חוזיות ואינן מבוססות על משפט העבודה.

פסק הדין מעורר מספר שאלות בעלות חשיבות ציבורית ובהן: היחס בין שקולי יעילות הדיון לבין חלוקת הסמכויות שקבע המחוקק; השאלה האם הסמכות העניינית לידון בהסכם פשרה שנחתם בין עובד לבין מעביד נקבעת לפי תוכנו של ההסכם או יסודו של ההסכם; וככל שלפי תוכנו – האם היא נקבעת בהתאם לסעיף הספציפי שבמחלוקת או ההסכם בכללותו; האם די באיזכור עילה נזיקית כדי לשלול את סמכותו של בית הדין לעבודה; והאם פרק הזמן שחלף בין תום יחסי העבודה למועד חתימת הסכם הפשרה הוא רלוואנטי.

סעיף 24(א)(1) שהוא הרלוואנטי לענייננו קובע מבחן משולש להקניית הסמכות הייחודית לבית הדין לעבודה – מבחן זהות הצידיים שלפיו על הצדדים לתובענה להיות עובד ומעביד; מבחן עילת התביעה שלפיו על עילת התביעה לנבוע מיחסי העבודה; ומבחן שלישי בעל יסוד שלילי, לפיו העילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין.

...

לכן, כאשר כתב התביעה כולל עניינים שחלקם בסמכות בית הדין לעבודה וחלקם לא, אין מנוס מלפצל את הדיון בתובענה בין שתי ערכאות (עניין רוחם, פסקה 37; ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 527-516 (2004)).

כאמור, בית הדין הארצי הורה על העברת התובענה כולה לבית המשפט המחוזי לאחר שהגיע למסקנה כי ביחס למימן לא מתקיים מבחן הצד; וביחס למימן ומרחב לא מתקיים מבחן העילה.

לאור כל האמור, העתירה נדחית.