תביעה לאכיפת הסכם לביצוע עבודות שלד בניין

למן מועד מתן היתר הבנייה לאגף הצפוני (1/07) ועד למועד בו נרשם הבניין כבית משותף (5/08), הושלמו עבודות ההריסה; הקמת השלד ובנייתן של שתי הדירות החדשות, כמו גם ביצוען של עבודות הכנה ליתרת הבנייה באגף הצפוני – בהתאם להיתר הבנייה שאמור היה להנתן על בסיס תוכנית השינויים (להלן: "עבודות השלד").

הסיכסוך בין הצדדים הגיע לשיאו עת הודיעה המבקשת למשיבה – במכתב מיום 11/5/08 – כי אין בדעתה להשלים את פרוייקט הבנייה באגף הצפוני, וזו הראשונה אף הגישה תביעה כנגד המשיבה לבית משפט השלום בתל-אביב (ת.א. 45642/08), לתשלום חלקה של המשיבה בבצוע עבודות השלד ולתשלום פיצויים מוסכמים (להלן: "התביעה הכספית").

אוסיף עוד, שעל פניו, טענת הילה לפקיעת הסכם ההשבחה איננה מתיישבת עם התביעה שהגישה בבית המשפט המחוזי לאכיפתו של ההסכם לחלוקת הדירות הקיימות (הלא הוא הסכם החלוקה – ח.ט.) שהרי הסכם זה נעשה בהתאם לדרך שהותוותה בהסכם המסגרת, ושואב ממנו את תוקפו" (סעיפים 54,55 לפסק הדין) (ההדגשות שלי הן – ח.ט.).

...

הפועל היוצא מהאמור הוא כי לא ניתן להיעתר אף לסעד הנוסף לו עותרות המבקשות בתובענה, שכן לא נתקבלה הסכמתו של בנק אדנים לייחודה של המשכנתא לדירות המשיבה, כנדרש על פי הדין – וזה האחרון אף לא צורף, למצער, כצד לתובענה.

נוכח המסקנה אליה הגעתי – לפיה דין התובענה, על שני סעדיה, להידחות – לא מצאתי כי יש לדון בטענות הסף הנוספות שבפי המשיבה, בגינן (כך לטענתה) יש להורות על דחייתה של התובענה על הסף.

התוצאה סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן – א. העתירה על שני סעדיה – נדחית.

כאמור, התביעה הוגשה נגד הנתבע, קבלן רשום, שביצע עבודות בניה ושפוץ באתר הבנייה במועדים הרלוואנטיים כקבלן ביצוע של עבודות השלד, וזאת על פי הסכם "חוזה ביצוע" מיום 27.6.06 בו היתקשר עם ויטנס ועם חברת רומנו (לעיל ולהלן: "ההסכם"; בכתב התביעה נטען כי ההסכם הוא "עם התובע"); ולפי הנטען בכתב התביעה היה הנתבע המחזיק האחראי ו/או בעל הפיקוח והשליטה על אתר הבניה, וכל עובדי האתר ומפעיליו היו עובדיו השכירים.

לסיכום, לטענת ויטנס, לפי ההסכם, הנתבע הוא "מבצע הבניה", וככזה הוא אחראי לבצוע ואכיפה של כל החובות החוקיות הנוגעות לעבודות ולבטיחות במהלך ביצוען, והיה גם המחזיק האחראי ו/או בעל הפיקוח והשליטה על הבניין במהלך ביצוע העבודות, וכל עובדי האתר ומפעיליו היו עובדיו השכירים ו/או פעלו מטעמו ו/או לפי הסכם עמו.

מדובר בהסכם שכותרתו "חוזה ביצוע", לבצוע עבודות בניה ושפוץ באתר הבנייה, לפיו הנתבע הוא קבלן ביצוע של "העבודות" כהגדרתן בהסכם, עם אופציה להתקשרות בעיניין "עבודות הפיתוח" בפרויקט (שבסופו של דבר לא מומשה); "העבודות", על פי ההסכם, פירושן כל עבודות השלד לשפוץ המבנה והקמת יחידות דיור – בשלמות או בחלקים בבניין.

...

בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובע 1, ביחד לחוד - שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4% מהסכום הנקוב ב-ס' 1א' לעיל, היינו - 9,477 ₪.

כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובע 2, ביחד ולחוד – החזר הוצאותיו בגין האגרה ששילם בתיק זה, והוצאות עדים ככל שנפסקו ושולמו; הכל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומן.

בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובע 2, ביחד לחוד - שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4% מהסכום הנקוב ב-ס' 1ב' לעיל, היינו - 28,431 ₪.

המהנדס כהן קבע בחוות דעתו כי על מנת להשיב את מצב המושכר לקדמותו, יש לבצע עבודות חזוק לשלד המבנה, שקום של קירות הפנים, טיח ותקרות המבנה, מהלך מדרגות פנימיות מחדש וניקוי אבן בחול בחזית המזרחית של המבנה.

בחקירתו הנגדית העיד המהנדס כהן כך (עמוד 43 שורות 6-15 לפרוטוקול, ההדגשות אינן במקור – ס.ח'): "לצורך שפוץ של המבנה הקיים, אנחנו לא נזקקים לתוכנית המתאר החדשה. זה שפוץ פנימי שמהותו יותר חזוק של המבנה שהוא על סף קריסה... השפוץ הוא פנימי למבנה מתייחס נשוא חוות הדעת שלי גם בפתיח שלה מדבר על זה שצריך לעשות חזוק ברמת השלד למבנה, לאחר השריפה ובזה אני התמקדתי... כל היתר מיתמקד בחיזוק התקרות, חזוק המעטפת הפנימית של הבניין, הטיח שהתפוצץ ותקרות שהתמוטטו, נחשפו הרשתות וכל מה שקרה שם". פקיעת הסכם השכירות עקב שריפת המושכר לנוכח כל האמור לעיל, אין מנוס מן המסקנה כי השריפה כילתה את המושכר ששמש את עסקו של התובע ואת תכולתו.

על כן, יש לדחות את הסעד המבוקש בתובענה – לאכוף את הסכם השכירות על הנתבעת ולהורות לה לשקם את המושכר ולקיים את התחייבויותיה על פי ההסכם.

משכך, לטענתו, לכל הפחות, יש להורות על ביצוע אכיפה בקירוב של הסכם השכירות, דהיינו להורות כי לתובע הזכות להפעיל את המסעדה שתוקם, על פי התנאים שסוכמו בהסכם השכירות עליו חתומים הצדדים.

...

סיכומם של דברים – שוכנעתי, כי בנסיבות המקרה דנן, הפגיעה המהותית שנגרמה למושכר כתוצאה מן השריפה מביאה לפקיעת הסכם השכירות ולשחרור הנתבעת מהתחייבויותיה על פי ההסכם.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט (כולל שכר עדים) ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

התביעה היא למעשה תביעת אכיפה כספית של הסכם למתן שירותי תיכנון שנכרת בין התובעת, חברה אדריכלית, לבין הנתבעים ששכרו התובעת לתיכנון ביתם הפרטי שבשכונת דניה בחיפה.

מחמת חשיבותו של ההסכם– להלן עיקריו: בסעיפים 1 ו – 2 של ההסכם צוין כי העבודה שנמסרה לאדריכל הנה העבודה האדריכלית של תיכנון בית פרטי בשכונת דניה; כאשר התובעת מתחייבת לספק לנתבעים עבודה זו, לפי דרישות המזמין ובהתאם לתכניות ביניין עיר לתקנון שירותי המתכנן של א.א.א.י. סעיף 4 להסכם קבע כי עבודת האדריכל תיתחלק לשלבים הבאים, כאשר האדריכל מתחייב לספק שירותיו בהתאם לפי הלו"ז הבא: שלב א' – עד הסכמה על תוכנית מוצעת – ללא התחייבות בזמן.

במכתב צוין כי העבודה שבוצעה עד היום כוללת את שלבים 1-4 בשלמותם; ובצוע חלקי של שלב 5 (תאום תוכניות יועצים לאחר קבלת הצעתם לתוכניות התובעת והכנת שלד, רשימות, דלתות וחלונות).

כך משעה שביצוע ההסכם הגיע לשלב מיתקדם (כפי קביעתי 90% הושלם על ידי התובעת), שהפסקת עבודתה לא נבעה מהפרת חוזה מצדה, או התרשלות או אי מקצועיות, ואין לקבל שלו ניתן לה להשלים העבודה היה הדבר כרוך בנזק לנתבע או לרוכש אף מסיבות "חיצוניות" (ענין שלא הומחש).

...

בבקשת הרשות להתגונן הארוכה שהוגשה, מונה הנתבע 1 טענות מן הגורן ומן היקב כלפי התביעה, מדוע אין היא כשרה להיות מוגשת בסדר דין מקוצר, ומדוע דין התביעה לדחייה שכן הנתבעים שילמו ביתר, והתובעת לא קיימה חיוביה.

הביטוי האנגלי משמעו "חסד". התובעת כמנסחת ההסכם לא טרחה לבאר בהסכם למה הכוונה, ומקובלת עלי טענת הנתבעים בסיכומיהם (סע' 14) כי יש להפעיל הכלל של הפירוש לרעת המנסח.

הנתבעת 3 (כקבלן ראשי) היתקשרה עם הנתבע 2 (כקבלן משנה) בהסכם פאושלי לבצוע עבודות השלד והעבודות הכרוכות בבצוע השלד והבניה, אך אין בכך כדי להטיל עליה אחריות.

טענות התובע לחובות הנתבעת 3 מכוח חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב – 2011 (סעיף 28 לכתב התביעה המתוקן), אשר הוכרה בפסיקה בנסיבות מסוימות מצריכה ליבון ובירור עובדתי ומשפטי ובשלב זה, לא ניתן לומר כי הוכחה ראשית ראיה להטלת חבות זו (ראו לעניין זה את הנפסק בע"ע (ארצי) 24256-06-17 מנרב הנדסה ובניין בע"מ נ' GOITOM TWELDE (9.6.20)).

...

דיון והכרעה- לאחר שעיינתי בבקשה, ובתיק בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

במקרה זה, שוכנעתי כי התובע לא הראה ראשית ראיה ביחס לנתבעת 3, ואנמק; התובע לא הניח תשתית עובדתית או משפטית בשלה יש להורות על חיובה של הנתבעת 3.

לפיכך, הבקשה מתקבלת.