לטענת המבקש, הוא מסר למשיבה המחאות לתשלום דמי השכירות, ובהתאם לזכותו על פי ההסכם "... החל... בבצוע עבודות שיפוצים והתאמות נרחבות בדירה, תוך השקעת כספים ומשאבים רבים והכול בהסתמך על ההסכמות שבין הצדדים, כאמור לעיל...".
לטענת המבקש נודע לו בהמשך, כי עוד ביום 11.1.2018 ניתן צו ירושה אחר עיזבון אמה המנוחה של המשיבה בהתאם נרשמו הזכויות בדירה על שם המשיבה.
הסעד הנתבע הנו אכיפת ההסכם הנטען, וכן מבוקש היתר לפיצול סעדים, כך שהמבקש יוכל לתבוע בעתיד סעדים העומדים לו, נוכח הפרת ההסכם הנטען על ידי המשיבה, והנזקים שנגרמו לו עקב כך.
יצוין, כי יחד עם התובענה הוגשה בקשה לסעד של איסור דיספוזיציה ביחס לזכויות הרשומות על שם המשיבה.
...
לטענת המבקש, עובר לחתימת זכרון הדברים הודיעה לו המשיבה כי היא זכאית להירשם כבעלת הזכויות בדירה מכוח ירושת אמה המנוחה ז"ל, וכי "...רק לאחר השלמת הליך מתן צו הירושה יתקשרו הצדדים בהסכם מכר, בהתאם לתנאים המפורטים בזכרון הדברים".
עוד טען המבקש כי על רקע האמור ונוכח רצונו להתחיל בביצוע שיפוצים והתאמות בדירה, חתמו הצדדים על הסכם שכירות.
גם העובדה כי איש מהצדדים לא דיווח לרשות מיסוי המקרקעין על עסקה במקרקעין, תומכת במסקנה, כי הצדדים עצמם לא סברו עובר לחתימתם של זכרון הדברים ושל הסכם השכירות, כי נכרת ביניהם חוזה מכר מחייב, ולעניין זה יש אכן חשיבות לכך שהמבקש ורעייתו היו מיוצגים לאורך התקופה על ידי עורכי דין – הן בעת עריכת הסכם השכירות על ידי עורך דין חן, והן בהמשך על ידי עורכי דין שונים, אשר פנו מטעמם אל המשיבה בדרישה לקיים את ההתחייבות למכר הדירה שבזכרון הדברים.
סבורני, כי אופן ניסוח הוראה זו בזכרון הדברים, יחד עם האמור לעיל לעניין חוסר המסוימות של מתווה העסקה הנטענת, מתיישב עם המסקנה, כי בין הצדדים לא נכרת הסכם מכר מחייב.
התובענה נדחית אפוא.