תביעה לאישור היתרי בניה נגד מהנדס

עוד נכתב, כי אין לחותמים כל טענה נגד פז הנדסה או עו"ד האס, לרבות בגין הגשת תכניות הבקשה להיתר הבניה השני, כי הם מוחלים על כל זכויותיהם, לרבות לקבלת פיצוי כספי, בגין הוספת חדרי הממ"ד, וכי אין להם כל דרישה או טענה בעיניין.

במסגרת התביעה העלו התובעים אף טענות לעיכובים בלתי מוצדקים מצידה של פז הנדסה בקבלת היתר הבניה הראשון ביום 13.1.14, רק שש שנים לאחר תחילת הפרויקט.

...

נמצאנו למדים, כי עו"ד האס לא הוסמך להסכים לקבלת היתר בניה שני, ואף לא הורשה להסכים לשינוי הסכם התמ"א. בפועל, עו"ד האס אף לא ויתר על זכות התובעים לפיצוי.

המסקנה כי לא ניתן להסתפק בייפוי הכוח שניתן לעו"ד האס כתחליף להסכמת התובעים ואף לעדכונם בדבר השינוי להסכם התמ"א מתחייבת בפרט נוכח ניגוד העניינים המובנה בו היה נתון עו"ד האס, שהתגורר, כאמור, בדירה עורפית שבבעלות אביו, בה נבנה חדר ממ"ד, בעוד התובעים ספגו נזק מהעיכוב בהשלמת הפרויקט בגין בנייה זו ממש.

סוף דבר אני מורה לנתבעת, פז הנדסה ובניין (1999) בע"מ, לשלם לתובעים, ה"ה דוד ולאה בלום, סך של 574,061 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל, אגרת בית המשפט כפי ששולמה, וכן שכר טרחת עו"ד והוצאות בסך של 50,000 ₪.

בד-בבד עם כתב הגנתו האמור הנתבע הגיש הודעת לצד ג' כנגד שלושה גורמים שהם: 1) הקבלן שביצע את עבודות הבניה – מר עודד אלרואי (להלן: "הקבלן"); 2) המהנדס שביצע את תיכנון הקונסטרוקציה בהתאם להיתר בניה – מר נועם אמיר (להלן: "המהנדס"); 3) הועדה המקומית לתיכנון והבניה יוקנעם עילית שמתחת ידיה יצא היתר הבניה שאישר את ביצוע הבניה על פי תכנית הבניה שערך המהנדס (להלן : "הועדה").

על יסוד האמור לעיל, אני דוחה את ההודעה נגד המהנדס והועדה (צדדי ג' 2 ו-3, ומחייבת את הנתבע לשלם לכל אחד מהם סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות, וכן סכום כולל של 7,000 ₪ כל אחד, בגין שכ"ט עו"ד. סוף דבר אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים המפורטים בסעיף 7 דלעיל.

...

על יסוד האמור לעיל, אני דוחה את ההודעה נגד המהנדס והוועדה (צדדי ג' 2 ו-3, ומחייבת את הנתבע לשלם לכל אחד מהם סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות, וכן סכום כולל של 7,000 ₪ כל אחד, בגין שכ"ט עו"ד. סוף דבר אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים המפורטים בסעיף 7 דלעיל.

אני מקבלת את הודעה נגד צד ג' 1 (הקבלן), ומחייבת אותו לשפות את הנתבע כאמור בסעיף 12 דלעיל .

אני דוחה את ההודעה נגד צדדי ג' 2-3 (הקבלן והוועדה), ומחייבת את הנתבע לשלם לצדדים השלישיים הנ"ל את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד כמפורט בסעיף 18 דלעיל.

התביעה עצמה הוגשה כנגד מהנדס הבניין ויועץ הקרקע, הם הנתבעים 1-2, וכן כנגד הנתבעים, מוכרי הבית, כאמור.

הבית ניבנה ע"י הנתבעים, באמצעות קבלן וגורמים מקצועיים אחרים, בהתאם להיתר בנייה מיום 23.6.03.

...

סוף דבר ותוצאה אשר על כן, דינה של בקשת הנתבעים מס' 3-4 לדחיית התביעה כנגדם על הסף - להתקבל.

אני מורה על דחייתה של התביעה כנגד הנתבעים 3-4, בהתאם לסמכות המוקנית לי בתקנה 43 לתקנות, מחמת התיישנות ובשל כל האמור לעיל.

בשים לב למשאבים הרבים שנדרשו לשם הדיון בטענות הסף, והיקף הטענות, ומאידך גיסא, בשל העובדה שלא התקיים דיון במעמד הצדדים בהליך, ופסק הדין דנן נובע מדיון בבקשה, בתשובה לה ובתגובה לתשובה, וכן נוכח העובדה שלא הוצג לפניי הסכם שכר טרחה בין הנתבעים 3-4 לב"כ, אני מורה לתובעים לשאת בשכ"ט עו"ד של ב"כ הנתבעים בסך כולל של 5,850 ₪.

טענות עריית נתניה הערייה טענה להתיישנות התביעה נגדה שכן היתר הבנייה ניתן בחודש יוני 2005 וטופס 4 בנובמבר 2007 וממועדי הוצאתם חלפה תקופת ההתיישנות.

בסעיף 2 לחוות דעתו מיום 27.7.21 (עמ' 2 בתחתיתו) כתב המומחה מטעם בית המשפט כך (ההדגשות בקטע ספציפי זה מצויות במקור) – "הדבר הראשון שצריך לעמוד נגד עיניו של היזם, הקבלן, המתכנן וכל השותף בבניה הנו בטיחות המבנה. וזה מעל לאיבחון המשפטי של זמן הוצאת התקן לעומת זמן מתן ההיתר, שהרי לא יעלה על הדעת שייבנה בנין בשיטת בניה שמסכנת האנשים כאשר ידוע שישנה בעיה בשיטה זו וכאשר ידוע שישנו תקן חדש שמאשר שיטת בניה אחרת שהנה תקנית וטובה ללא הסיכון, וכל זאת עקב נימוק משפטי שהתקן יצא לאחר קבלת ההיתר". גם במענה לשאלות ההבהרה מטעם הנתבע לחוות הדעת השנייה (שאלה 2.3) השיב המומחה מטעם בית המשפט – "חד-משמעי, החיפוי בשיטת ההדבקה כפי שהיה קיים טרם פירסום התקן אינו בטיחותי ולראיה שעם פירסום התקן לבצוע החיפוי בשיטת ההדבקה, בתקן ישנה דרישה לחזק על אריח בבורג בנוסף לדבק". הוסיף על כך המומחה מטעם בית המשפט בחקירתו (עמ' 56 לפרוטוקול, שורות 16-9) – "בשנת 2005, היה, כל מי שהיה מעורה בשוק, ידוע, ש-, שהנושא של שיטה והדבקה, הוא בעייתי והיו איתו בעיות. ... ולכן, היה על הקבלן, בצורה מקצועית, ה-, ללכת על השיטה, של קיבוע ברטוב..." גם בהמשך עדותו הבהיר המומחה מטעם בית המשפט (עמ' 126 לפרוטוקול, שורות 8-2) – "כבר בשנת 2005, כן? כבר אז, היה ידוע שהשיטה בהדבקה, היא שיטה בעייתית. היה ידוע. ובעלי המיקצוע ידעו את זה. מהנדסים ידעו את זה. אנשי, אנשים שעושים חפוי, ידעו את זה. במכון התקנים ידעו את זה. ידעו שישנה בעיה בנושא של ההדבקה. ..." הינה כי כן, מעדותו של המומחה מטעם בית המשפט עולה כי הבחירה בשיטת ההדבקה היתה לקויה לאו דוקא בשל אי התאמתה לתקן הקיים, אלא מן הטעם שכבר במועד מתן היתר הבנייה היתה שיטה זו ידועה בקרב כל הגורמים המקצועיים שעסקו בתחום החיפוי כשיטה "בעייתית" וככזו שאינה בטיחותית, ונראה כי הדברים קל וחומר שעה שמדובר בבניה סמוכה לחוף הים שהלחות והמליחות המגיעות ממנו יוצרות קושי מיוחד לחיבור החיפוי.

...

סוף דבר במסגרת התביעה העיקרית אני מחייב את הנתבע לפצות את התובעת בסכום של 1,869,367 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום עריכת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט במסגרתה נקבע סכום זה – 26.6.19.

לאור האמור אני מחייב את מר כראדי לשלם לתובעת נוסף על האמור את חלקה בשכר המומחים מטעם בית המשפט, את הסך של 100,000 ₪ ששילמה לצורך מיגון הבניין במהלך ניהול ההליך, את אגרת בית המשפט כפי ששולמה, כשסכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועדי תשלומם וכן הוצאות משפט נוספות בסך כולל 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪.

ההודעות נגד יתר הצדדים השלישיים שלא נמחקו נדחות, כאשר מאחר שהללו הצטרפו להליך בשלב מעט מאוחר יותר מפתיחתו וגם פעילותם במסגרת הפרויקט ייתכן שלא היתה מיטבית ישלם מר כראדי למכון התקנים ולעיריית נתניה שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ כל אחד.

משאלו הם פני הדברים, הרי לאור פסק הדין של בית המשפט המחוזי שדחה את העתירה המינהלית שהגישה המבקשת, הן כנגד החלטת הועדה המקומית למתן ההיתר הבניה נשוא התביעה והן כנגד החלטת מהנדס הועדה למתן היתר השינויים, פסק דין אשר העירעור עליו נדחה על ידי בית המשפט העליון, דין התביעה להדחות מחמת קיומו של מעשה בי-דין.

...

משאלו הם פני הדברים, הרי לאור פסק הדין של בית המשפט המחוזי שדחה את העתירה המינהלית שהגישה המבקשת, הן כנגד החלטת הוועדה המקומית למתן ההיתר הבניה נשוא התביעה והן כנגד החלטת מהנדס הוועדה למתן היתר השינויים, פסק דין אשר הערעור עליו נדחה על ידי בית המשפט העליון, דין התביעה להידחות מחמת קיומו של מעשה בי-דין.

סוף דבר מכל האמור, שעה ששאלת חוקיות היתרי הבניה מכוחם ביצעו המשיבים את העבודות והשימוש נשוא התובענה, נדונה והוכרעה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי שדחה את העתירה המינהלית אשר קיבל משנה תוקף בפסק הדין של בית המשפט העליון שדחה את הערעור על פסק הדין של בית משפט המחוזי, הרי אין מקום לשוב ולדון בעניין זה במסגרת התובענה שלפניי ודין התובענה להידחות מחמת מעשה בי-דין.

לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה.