תביעה לאישור דמי פגיעה בעבודה לתקופה נוספת

מבוא וסקירת ההליך – תביעתה של התובעת הוגשה בגין מכתב הנתבע מיום 20.12.2020, שבו הודיע לה הנתבע על אישור התביעה לתשלום דמי פגיעה בגין מניגיומה פארהסגיטלית שמאלית באיזור פריטאלי, שנגרמה תוך כדי ועקב עבודתה.

במהלך ההליך הגיעו הצדדים להסכמה בדבר מינוי מומחה/ית לרפואה תעסוקתית, על מנת שזה יחווה את דעתו המקצועית בסוגיית הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת בתקופה שבין חודש 2/2000 לחודש 2/2003, לבין האבחנה של סרטן שד, ועל בסיס התשתית הבאה, כדלקמן: "א. התובעת ילידת 1964, תושבת קריות, נשואה ואם לשלושה (לידת תאומים בשנת 1992 ולידה נוספת ב-1998), אחות במקצועה.

המומחית כתבה כי זה היה אחד הנימוקים בעד הכרה במנינגיומה שבה לקתה התובעת בצד שמאל, כפגיעה בעבודה.

...

גם טענה זו דינה להידחות, היות שהמומחית כן התייחסה לנושא זה במסגרת תשובתה לשאלת ההבהרה הראשונה, שצוטטה כדלקמן.

נציין, כי מדובר בקביעה רפואית-עובדתית שנמצאת בגדר שיקול דעתה של המומחית, ולא מצאנו כל מקום להתערב בה; - התובעת טענה כי מעיון בנתוני הקרינה של התובעת עולה תמונה מעט שונה ממה שנקבע על ידי המומחית, היות שאכן במשך 9 חודשים אין רישום של רמת הקרינה, היות שהיא היתה נמוכה מרף הגילוי של הדוזימטר.

נפנה בהקשר זה לתשובתה של המומחית לשאלת ההבהרה האחרונה, שבם היא הבהירה כי היא היתה מודעת לנתון זה. לסיכום – דין התביעה שלפנינו להידחות וכך אנו מורים.

עוד ציין הנתבע בהחלטתו שבנידון, כי לפי הפסיקה, אם לא חלפו 12 חודשים ממועד אישור התביעה לדמי פגיעה עד למועד הגשת התביעה לנכות מעבודה, לא משולמת גמלה בעד תקופה של למעלה מ-12 חודשים שקדמו לחודש שבו הוגשה התביעה לדמי פגיעה.

מנגד, נאמר לו כי השלבקת החוגרת היא זו שגרמה לו לכאבים בחזה והיא הובילה אותו לאישפוז בבית חולים, שאז התגלה שהוא גם צריך צינתור; - ביום 28.7.2010 הוא הגיש תביעה לביטוח לאומי לנכות מעבודה, אך היות שלא היו לו מסמכים רפואיים נמחקה תביעתו; - רק בחודש 10/2014, כאשר הוא הגיע לצינתור נוסף, הוא גילה לראשונה כי בשנת 2009 היה לו אוטם בשריר הלב.

כך גם הוחלט בעיניינו של התובע, אשר הגיש את התביעה להכרה בתאונת העבודה ביום 16.11.2014, לפיכך אושרה תביעתו החל מיום 1.11.2013 ואילך; - לפי הפסיקה המחייבת של בית הדין הארצי לעבודה, ובכלל זה בעיניין מצרי[footnoteRef:1], פרק זמן בן 12 חודשים ממועד ההכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה עד למועד הגשת התביעה לגימלת נכות, לא יובא בחשבון לעניין תקופת השהוי.

...

גם איננו מקבלים את ההנחה העובדתית של התובע, כי עד מועד זה לא נרשם בפירוש "אוטם" במסמכים הרפואיים, היות שקיימים מספר מסמכים רפואיים מהשנים 2014-2010 שם מצוין כי התובע עבר אוטם לבבי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

אנו מקבלים את עמדת הנתבע, כי התובע זכאי לגמלה רק החל מיום 1.11.2013 ואילך, לאור הוראות סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי.

במוצג נ/1 וכן בפוליסת דמי פגיעה שנשלחה לתובע ביום 28.6.17, צוין כך: "אם לאחר הפגיעה שולמו לך הפרישי שכר ו/או תשלומים נוספים המתייחסים להכנסתך בתקופה רבע השנה, יש לשלוח אישורים המעידים על תשלום ההפרשים לסניף המטפל כדי לערוך חישוב מחדש, בתוך 12 חודשים ממועד תשלום ההפרשים". התובע הגיש לנתבע תביעה לקביעת דרגת נכות.

ביום 28.6.17 אישר הנתבע את התביעה להכרה בתאונת העבודה ובמועד זה חישב את סכום הבסיס לתשלום דמי פגיעה וגימלאות נפגע עבודה.

...

(1) האם יש לכלול את שכר נובמבר 2016 בחישוב סכום הבסיס? המחלוקת הראשונה נוגעת לשאלה מהם חודשי השכר שיש להביא בחשבון "רבע השנה". במחלוקת זו אנו מקבלים את עמדת התובע.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן הבא: הנתבע יפעל בהתאם לאמור בסעיפים 54, 68 ו- 71 לפסק הדין.

הנתבע ישלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסכום של 2,500 ש"ח, וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח. סכומים אלה ישולמו ליד התובע בתוך 30 ימים מהיום.

ביום 5.4.21 הגיש התובע את תביעתו לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין מחלת הקורונה בה חלה התובע, אשר נגרמה לו לטענתו מעבודתו כיועץ השקעות בבנק דיסקונט.

בחוזר מס' 113/220 של הנתבע נקבע: " מבחן תביעות לפגיעה בעבודה כתוצאה מהידבקות בנגיף הקורונה, מציין הנתבע כי לאור מורכבות של ניתוח מהלך ההדבקה והקושי לקבל אישור מעסיק על הדבקה וודאית בעבודה, יש לאשר את התביעה לאור קיום סבירות גבוהה להדבקה במקום העבודה. .." חוזר המלל צורף כנספח ה' לכתב התביעה.

יש לי בת נוספת שהייתה בהריון באותה תקופה,עו"ד ארביב: ארחתם אנשים באותה תקופה?העד, מר שאשו: לא ארחנו שום אנשים, הבת שלי הייתה באותה תקופה בהריון, היא גרה בלוד, היא לא יצאה מהבית ודאי שלא באה אלינו אז ככה שכל ההתנהלות שלי זה היה בית-עבודה בית-עבודה, זה מה שההתנהלות,עו"ד ארביב: אוקיי.

עוד צוין בחוזר זה המסמכים המעידים כי קיימת סבירות גבוהה להדבקה בעבודה ומאפשרים את אישור התביעה ללא צורך בבדיקות נוספות:" 1. תוצאות בדיקה חיובית לקורונה, 2. אנמנזה ראשונית מתוך התיק הרפואי/מיסמך רפואי אחר/נתוני משרד הבריאות המאשרים (או שאינם שוללים) הידבקות במקום העבודה. 3. שכיר- אישור מעסיק על סבירות גבוהה להדבקה במקום העבודה וחתימתו על טופס התביעה. האישור יכול להיות במסמך נפרד.

...

משכך שוכנענו כי יש לקבל את גרסת התובע ואת עדותו שעה שתצהירו לא נסתר ושעה שעדותו עולה עם ראיות נוספות כפי שפורט לעיל.

משכך שוכנענו כי הוכח, ברמת הסתברות העולה על 50%, כי התובע, יועץ השקעות בבנק דיסקונט, אכן נדבק במחלת הקורונה במהלך עבודתו.

מהטעמים המפורטים לעיל התביעה מתקבלת – מחלת הקורונה בה חלה התובע מוכרת כפגיעה בעבודה.

הנתבע הכיר בארוע כתאונת עבודה, ובהתאם הכיר בפגיעה באוזן ימין כקשורה לארוע ואישר לתובע אי כושר מיום 30.1.22 ועד ליום 12.2.22.

דיון והכרעה - סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995 (להלן: "החוק"), קובע כי: "תאונת עבודה היא תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...". סעיף 92 לחוק, קובע כדלקמן – "(א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטפול רפואי, לשקום או להחלמה". כאמור, הנתבע הכיר בארוע מיום 29.1.22 כפגיעה בעבודה שהסבה לתובע ליקוי באוזן ימין ותקופת אי כושר מיום 30.1.22 עד ליום 12.2.22, כאשר המחלוקת בין הצדדים נותרה בעיקר בשאלת הקשר הסיבתי בין הליקוי הנוסף הנטען בצואר לבין הארוע ותקופת אי הכושר הנוספת הנטענת מיום 13.2.22 ועד ליום 6.3.22.

המומחה ציין כי התובע סבל לאחר הארוע "מכאבים בצואר, כצפוי לאחר חבלה כהה", אולם הבהיר כי לאחר הפגיעה היה התובע "מסוגל לבצע את עבודתו או עבודה מתאימה אחרת בתקופה שבמחלוקת". אם כן, משבהתאם לקביעת המומחה, התובע היה מסוגל בתקופה הנוספת לבצע את עבודתו או עבודה מתאימה אחרת, הרי שאין לראותו כעונה על תנאי הזכאות לדמי פגיעה, כהגדרתן בסעיף 92 לחוק.ב נוכח האמור לעיל, לא נותר אלא לקבוע כי לא נפל כל פגם בהחלטת הנתבע ולפיה בהיעדר ליקוי בצואר ובהיעדר הצדקה לתקופת אי הכושר שבמחלוקת, דין התביעה להידחות.

...

בחינת חוות דעת המומחה, מלמדת אודות מסקנה חד משמעית, לפיה כלל לא קיים ליקוי כלשהו בצוואר.

המומחה ציין כי התובע סבל לאחר האירוע "מכאבים בצוואר, כצפוי לאחר חבלה כהה", אולם הבהיר כי לאחר הפגיעה היה התובע "מסוגל לבצע את עבודתו או עבודה מתאימה אחרת בתקופה שבמחלוקת". אם כן, משבהתאם לקביעת המומחה, התובע היה מסוגל בתקופה הנוספת לבצע את עבודתו או עבודה מתאימה אחרת, הרי שאין לראותו כעונה על תנאי הזכאות לדמי פגיעה, כהגדרתן בסעיף 92 לחוק.ב נוכח האמור לעיל, לא נותר אלא לקבוע כי לא נפל כל פגם בהחלטת הנתבע ולפיה בהעדר ליקוי בצוואר ובהעדר הצדקה לתקופת אי הכושר שבמחלוקת, דין התביעה להדחות.

על בסיס כלל האמור לעיל – התביעה נדחית.