תביעה לאיסור הבאת ראיות בנוסף לדרישה לפינוי מקרקעין

בית משפט השלום ברמלה תפ"ב 30090-12-20 המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה נ' אוטו- קאר מימונית בע"מ ואח' 6 מרץ 2023 לפני כבוד השופטת אילה אורן המאשימה המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה הנאשמים 1. אוטו- קאר מימונית בע"מ 2. מאיר שירי גזר דין

ב"כ המאשימה עוה"ד עופרה אורנשטיין, טענה כי הנאשמים יושבים על הקרקע שנים רבות מאז 2004 תוך שימוש אסור במקרקעין, על אף כתב אישום קודם שהוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים בכפר סבא בעבירות על חוק רשוי עסקים, התשכ"ח-1968 כבר בשנת 2009, במסגרתו ניתן ביום 3.6.2010 צו לסגירת העסק שאמור היה להכנס לתוקף ביום 3.6.2011 (טל/1).

בנוגע לעונש טענה ב"כ המאשימה, כי פסיקת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי כב' השופט עידו דרויאן-גמליאל, מלמדת שהקנס המינהלי הוא קנס המוצא, ולכן נידרשות סיבות מאוד מיוחדות וחריגות כדי להקל בו, בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 (להלן: "חוק העבירות המנהליות").

הטענה נטענה ללא שהובאו ראיות המבססות אותה, ומכל מקום הובהר על ידי ב"כ המאשימה, כי הנאשם נחקר על זהותם של המשכירים הנוספים במקרקעין אך סרב לשתף פעולה, ולכן מקובלת עליי הטענה כי העידר האכיפה נגד אותם אחרים נבע מחוסר ראיות מספיקות, הא ותו לא. בנוגע לענישה שיש להשית על הנאשמת אני סבורה כי הצדק עם המאשימה שיש להחמיר בעונשה מעבר לקנס המינהלי.

בהמשך לכך, לא שילמו הנאשמים את הקנסות המינהליים ותחת זאת ניהלו הליך משפטי, ובמקביל לכך הגישו בקשות להארכת מועד כניסתו לתוקף של הצוו השפוטי שהורה על פינוי המקרקעין.

...

משאלו הם פני הדברים, אני סבורה שהצדק עם המאשימה, כי הסתפקות בהטלת קנס מנהלי על הנאשמת כשיעורו של קנס המקור, עלולה לגרום לתמריץ שלילי לניהול הליכים משפטיים, ולהתמשכות בלתי נסבלת של ביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה כבענייננו, וכך לעקר מתוכן את מטרות הקנסות המנהליים.

לפיכך אני סבורה שיש לקבל את עתירת המאשימה ולהכביד בגזירת העונש בקנס שיש להשית על הנאשמת.

אשר על כן, מכל הנימוקים הללו אני גוזרת על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים: הנאשמת 1 תשלם קנס בסך 670,000 ₪, שישולם ב- 30 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 1.5.2023 ובכל ראשון בחודש שלאחריו.

התובע טוען שהמדינה לא עמדה בתנאים שנקבעו שם לשם פינוי התובע מהמקרקעין ועותר למתן צו מניעה קבוע בעיניין זה. הנתבעות טוענות, בין היתר, כי הנתבעת 1 קיימה את החיוב בפסק דין שניתן בת.א. 3085/96 והוא אינו זכאי לסעד המבוקש על ידו במישור המעשי או הכספי.

ברע"א 9114/16 משה טסונה נ' אבי כהן (פורסם בנבו, 26.3.17) קובע כב' השופט דנציגר כדלקמן: "בבוא בית המשפט להחליט האם להתיר הגשת ראיה מסוימת באיחור, עליו לשקול מספר שיקולים ובהם: אופייה של הראיה הנוספת; מהו השלב שאליו הגיע המשפט; האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של הראיה מוקדמת יותר וכן תרומתה של הראיה שהוספתה מתבקשת לגילוי האמת [עניין רוזין, עמ' 743-742; רע"א 4729/16 מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ' מפלסי הצפון בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 4 והאסמכתאות הנזכרות שם (20.6.2016)]". בית המשפט העליון מפי כב' השופט סולברג קבע עוד ברע"א 2948/05 אחמד עבד אל עזיז חוסיין נ' רשות הפיתוח (פורסם בנבו, החלטה מיום 1.7.15) כי : "הכלל האוסר הגשת ראיות לאחר שלב ההוכחות אינו איפוא דיוני גרידא, אלא נועד גם להבטיח את זכויותיו של הצד שכנגד ושלא יפגע נהולו התקין של המשפט. הוא מוצא את מקורו גם בעקרון סופיות הדיון והוגנות ההליך (רע"א 2715/13 חוסיין ורדה נ' מנהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 4 (28.11.2013) (להלן: "עניין חוסיין")).

מהאמור עולה כי בפסיקה נקבעו מספר מבחנים אותם בית המשפט נידרש לבחון בבואו לידון בשאלה האם יש להתיר הגשת ראיה מסוימת באיחור, אם לאו ואלה העיקרים: · אופייה של הראיה הנוספת (לדוגמא: האם מדובר בראיה "טכנית" באופייה, כגון תעודה רשמית שנועדה להוכיח עניין פורמלי); · מהו השלב שאליו הגיע המשפט - כאשר ככל שמדובר בשלב מאוחר יותר, כך נטייתו של בית המשפט תהיה נגד פריצת הגבולות של סדרי הדין; · מידת מחדלו של בעל הדין בעיכוב בהבאת הראיה, כלומר, האם ידע או היה עליו לדעת על קיומה של הראיה מוקדם יותר; · תרומתה של הראיה שהוספתה מתבקשת לגילוי האמת [עניין רוזין, עמ' 743-742; רע"א 2948/15 חוסיין נ' רשות הפיתוח, [פורסם בנבו] פסקה 14 (1.7.2015); רע"א 4729/16 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' מפלסי הצפון בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 4 (20.6.2016); רע"א 7304/16 חי ביטוחים (אופקים) סוכנות לביטוח 1995 בע"מ נ' סופר חורי מבנים בע"מ (פורסם בנבו 9.10.2016).

הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח הנתון שסעדים זמניים ניתנים כידוע על סמך "ראיות מהימנות לכאורה", כך שההחלטה הנתנת בדיון בסעד זמני אינה מחייבת אף לעניין הדיון בתובענה לגופה באותו הליך לא כל שכן בהליך אחר בו נדונות סוגיות שונות ובו נשמעו כבר מלוא הראיות.

...

דומני כי מדיניות משפטית ראויה ועקרונות של חיסכון בזמן שיפוטי וקיום דיון יעיל והוגן עליו אמון בית המשפט, מוביל למסקנה במקרה זה שאין לאפשר מצב בו מבקש היוצר עיכוב משמעותי בבירור תיק (כאשר לזכותו באותה עת עומד סעד זמני על כל המשתמע מכך) מבקש לקבל יתרון דיוני לכאורה על בסיס אותו עיכוב.

יישום מכלול השיקולים על המקרה שבפניי והשלב בו מצוי ההליך שבפניי שלכאורה פסק הדין בו יכול היה להינתן זה מכבר - מובילים למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר הבקשה נדחית.

בית משפט השלום בכפר סבא ת"פ 49122-03-20 המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה נ' ששה יהורם בע"מ 22.3.22 לפני כבוד השופט אביב שרון בעיניין: המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה ע"י ב"כ עו"ד אמיר ברק נ ג ד ששה יהורם בע"מ ע"י ב"כ עו"ד יצחק פרץ גזר דין

ראיות לעונש וטיעוני ב"כ הצדדים ב"כ המאשימה הגיש כראיות לעונש את המסמכים הבאים: תע/1 – דוח פקוח מיום 6.12.21 לפיו באותו היום הגיע המפקח למקרקעין מושא כתב האישום המתוקן בשנית ודווח לו על ידי אלמליח שהנאשמת הפסיקה את פעילותה במקום והעבירה פעילותה לאיזור התעשיה ברמלה.

תע/3 – מכתב מיום 20.11.19 מאת עורך-דינו של אלמליח ובו דרישה לפינוי מושכר (המקרקעין מושא כתב האישום המתוקן בשנית).

עוד נטען שהטלת קנס נמוך מהקנס המינהלי תיפגע בעיקרון השויון כלפי אלה שבחרו לשלם את הקנס המינהלי, להפסיק את השמוש האסור ולפנות את המקרקעין, והפחתה בגובה הקנס בעיניינם של מי שממשיכים לבצע את העבירה תביא לתוצאה של "חוטא שיוצא נשכר". לפיכך, עתר ב"כ המאשימה להטיל קנס כספי הגבוה מהקנס המינהלי הקבוע לצד העבירה, כאשר על פי חישוב כלכלי שערך, הפיקה הנאשמת רווח כתוצאה מחיסכון בעלויות שכירות חודשית ושנתית במקרקעין שייעודם מאפשר איחסנה כפי שביצעה, בסך של כ-800,000 ₪.

עוד נטען שהנאשמת זכתה להקלה בכך שהמאשימה בחרה להגיש כתב אישום רק נגד הנאשמת (התאגיד) ולא נגד בעליה (יהורם ששה, היחיד), כך שלו היה מואשם גם בעלי הנאשמת כנושא משרה בתאגיד, הקנס המינהלי שהיה מוטל עליו היה בגובה של 300,000 ₪ (מחצית מהקנס המינהלי שמוטל על תאגיד), וזאת בנוסף לקנס המינהלי שהוטל על הנאשמת.

ברור שכענין של מדיניות משפטית ראויה, ונוכח תכלית חוק העבירות המנהליות שעניינה מניעה והפסקה של עבירות על דיני התיכנון והבניה – עבירות שזה מכבר הפכו ל"מכת מדינה" של ממש – במהירות וביעילות, יש לעודד אזרחים להפסיק פעילות עבריינית על ידי מתן התראות לפני הטלת קנסות מינהליים, מתן אורכות סבירות להפסקת עבודות אסורות ולפינוי מקרקעין שנעשה בהם שימוש אסור; ולאחר הטלת הקנסות המינהליים – לעודד אזרחים לשלם את הקנסות המינהליים מבלי להגיע להתדיינות משפטית ארוכה וכזו הגוזלת זמן שפוטי יקר.

...

לדידי, אני סבור שחוק העבירות המנהליות והתקנות שהותקנו מכוחו, בניגוד לחוקים פליליים אחרים, קובעים "עונשי מוצא", זאת תוך "קיטלוג" עבירות על פי מפתח קטיגורי הלוקח בחשבון את מידת חומרתן, היקפן ומידת הפגיעה שלהן בערכים חברתיים מוגנים, ועל פי אלה נקבעו קנסות המוצא.

יחד עם זאת, ובסופו של יום, מצא בית המשפט להתחשב במצבם הכלכלי של הנאשמים שהושפע מהתפרצות נגיף הקורונה.

לאור האמור לעיל אני גוזר על הנאשמת קנס כספי בסך 200,000 ₪ אשר ישולם ב-80 תשלומים חודשיים, רצופים ושווים החל ביום 15.5.22.

נקבע כי אין מחלוקת על כך שמדובר ב"עבודה אסורה" ואין למבנה היתר בנייה כדין; כי עד כה לא התייצב לחקירה מי שעושה שימוש בקומת הקרקע של המבנה, שאף לא היתנגד לבקשה, כך שלפחות לגבי חלק זה של המבנה לא ניתן לדעת מי ביצע את העבירה; כי המבקש קיבל אחריות על הבנייה של הקומה העליונה ואישר כי הוא יכול להרוס רק מה שהוא אחראי עליו, ומכאן שהגשת כתב אישום לא תביא לתוצאה הנדרשת של פינוי הבינוי האסור; כי לטענת המערערים המבנה ניבנה לפני 20 שנה, כך שהעבירה היתיישנה; וכן קבע כי קיים עניין צבורי מיוחד במתן הצוו.

עוד נטען כי המערער לא הביא כל ראיה לכך שמדובר בקרקע פרטית, וכל הטענות העובדתיות של המערער לא הוכחו (לעניין הבעלות טען ב"כ המערערים כי לא ניתן להעלות טענה זו בעירעור, משלא הועלתה בבית-משפט קמא.

סעיף 239(א) לחוק קובע כדלהלן: "239(א) בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג) רשאי, לבקשת תובע, לצוות על הריסת עבודה אסורה אף אם לא הוגש כתב אישום בשלה, ובילבד שיש עניין צבורי מיוחד במתן הצוו ומתקיים אחד מאלה:

בפסיקה הובאו דוגמאות נוספות למקרים שבהם הנטל המוטל על המדינה הוא קל מאוד, כגון בנייה בתוואי דרך, בנייה הגורמת סיכון בטיחותי, או בנייה בשטח קרוב לאיזור תעשייה בטחוני, וכן, כמו במקרה הנוכחי, בנייה בנגוד לתכנית המעכבת קדומו של פרויקט אחר שתוכנן בקרקע (ראו עתפ"ב (מחוזי נצרת) 64025-02-22 (29.12.2022).

...

בית-משפט קמא התייחס בהחלטתו לבקשה קודמת שהוגשה באותו עניין, שנדחתה ביום 4.11.2020 על ידי כבוד השופט **** מרדכי דמביץ, בתיק צ"ה 5204-06-20, בקבעו כי "מעיון בהחלטה עולה כי הבקשה שם נדחתה בשל תיאור שגוי של המבנה; משום שנקבע כי לא היו קשיים באיתור המשיבים; לא נעשה ניסיון לאיתור בעלי הזכויות בקומה התחתונה; לא נטען ולא הובאו ראיות לגבי קיומו של עניין ציבורי מיוחד (שם לא צורף תצהיר האדריכלית ועל כן לא ניתנה לה רשות להעיד). כמפורט לעיל, נחה דעתי שהכשלים עליהם הצביע כב' השופט דמביץ בהחלטתו באו על פתרונם ועל כן אין בהם כדי לסייע לעמדת המשיבים". טענות הצדדים בערעור המערערים טוענים כי לא היה מקום להגשת בקשה חדשה, לאחר שהבקשה הראשונה נדחתה על ידי כבוד השופט דמביץ.

אשר על כן, הערעור מתקבל, וצו ההריסה שניתן לגבי המבנה הנדון, מבוטל.

לאחר שהנתבע לא פינה את השטח הגיעו מר טל חי בלווי חברת י.ע.ז ביום 27.6.17 לפנות את הנתבע, בתצהיר (סעיפים 8-9) מבהיר מר טל חי כי:- "8. חרף ההליכים הפליליים שהתנהלו כנגד הנתבע, ודרישת הרשות לסילוק ידו, אלה לא ריפו את ידו של הנתבע, והוא לא פינה את המקרקעין כנדרש, לפיכך ביום 27.6.17 הגעתי למיתחם הפלישה בלווי גורמי אכיפה נוספים וביניהם : משטרת ישראל משרד הפנים ומפקחי העיר אילת, לצורך ביצוע צו הריסה מינהלי.

רמ"י טוענת כי קיימת לה זכות לדמי שימוש ראויים שכן הנתבע עשה עושר ולא במשפט, היא מפנה לחוות הדעת שהוגשו מטעמה (הן לגבי גודל השטח – חוו"ד המודד, והן לגבי דמי השמוש הראויים – חוו"ד השמאית) מפנה לכך שהנתבע לא הגיש חוות דעת שמאית או חוו"ד מודד נגדית וכי למעשה לא חלק על רכיב תביעה זה. רמ"י טוענת כי אין בתשלום ארנונה לעירייה כדי לפטור מתשלום דמי שימוש למדינה, הנתבע לא הביא כל עד שיתמוך בטענותיו לגבי ההיתר שניתן לו מאת הערייה, או הסיוע שניתן לו למול רמ"י. בכל הקשור להחזר עלות דמי הפינוי, טוענת רמ"י כי לאחר שהנתבע לא קיים את צוי ההריסה שניתנו, ולאחר שגם בקשתו להארכה נדחתה, נדרשה לפעול לקיום צוים שפוטיים אלו.

דומה מתחילת ההליכים (הפלילי והאזרחי) בשנת 1999 ועד לפינוי וההריסה (בשנת 2006) חלפו שבע שנים מתחילת ההליך הפלילי בשנת 2006 לקחו 11 שנה עד לבצוע הפינוי וההריסה בשנת 2017 דמיון חלקי את ההליך הפלילי הראשוני הגישה הוועדה המקומית, אולם את כתב האישום בגן אי קיום הצוו השפוטי הגישה הוועדה המחוזית (ראו ס' 7 לפסק הדין) כל ההליכים בית המשפט לעניינים מקומיים נוהלו על ידי ועדה המקומית דומה במקביל לכל ההליכים בבית המשפט לעניינים מקומיים באשקלון הגישה הוועדה המקומית בקשה למתן צו הפסקה שפוטי בבית משפט השלום בבאר שבע (ב"ש 8738/04), ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ורשות ערעור לבית המשפט העליון נדחו (רע"פ6819/05) צו איסור שימוש נתבקש וניתן כבר בגזר הדין הראשון בבית המשפט לעניינים מקומיים באילת שונה בשים לב לכך שמדובר בעסק שפעל בשטח מושב, הגישה האגודה החקלאית עתירה לבית המשפט העליון בו היא ביקשה סעד של ביטול צו ההריסה, העתירה נדחתה (בג"צ 6309/06 מושב הודיה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות נ' מינהל מקרקעי ישאל ואח' (2006) עריית אילת לא ביקשה ביטול צו ההריסה.

ניתן לראות זאת בפסק הדין של אחוזת אסתר, אליו מפנה התובעת, באותו עניין מינהל מקרקעי ישראל החזיק בידו פסק דין שמורה על פינוי המקום, ועדיין כאשר בא לבצע את הצוו, הובאו בנוסף ראיות ונקבע כי המנהל התבקש לסייע לועדה המחוזית, בעיניין שבפני אין כל ראיה שכזו.

...

דין הטענה להידחות מכל אחד מהנימוקים הבאים:- בסיכומו של דבר היה מדובר בצו הריסה שלא כובד על ידי הנתבע, היה לתובע פרק זמן ארוך לבצע אותו בעצמו, ועל כן וככל שנגרם נזק יש כאן אשם תורם של 100%.

לסיכום:- מכל האמור לעיל יש לחייב את הנתבע בעלות דמי שימוש ורווח יזמי בשיעור 232,439 ₪ וכן מחצית מעלות ההריסה בשיער 27,413 ₪ - סה"כ – 259,852 ₪.

בכל הקשור להוצאות יש לקחת בחשבון את מספר הישיבות שהתקיימו, את העובדה שהנתבע עמד על חקירת כל עורכי חוות הדעת (על אף שבפועל לא הציג כל חוות דעת נגדית) וכי ניתן היה לקצר את הדיון, ועל כן אני מחייב את הנתבע בהוצאות ושכ"ט עוד, בשיעור 40,000 ₪.