תביעה לאי תשלום דמי פגיעה מאירוע עבודה

התובע לא הוכיח קיומו של ארוע תאונתי בכלל או ארוע חריג בעבודתו ביום 12.8.18 שהוביל לאוטם הלבבי בו לקה.

עוד טען הנתבע כי בשים לב למועד הגשת טופס התביעה ביום 21.8.19, גם אם תיתקבל תביעתו של התובע, לא יהיה זכאי לתשלום דמי פגיעה בגין הארוע הנטען מיום 12.8.18 או לתשלום קצבת נכות מעבודה בגין תקופה העולה על 12 חודשים למפרע.

...

מקובלת עלינו הטענה כי מצבו הכלכלי של התובע היה הבסיס לכך שהוא הגיב בקיצוניות להפחתה בתלוש השכר.

מכל האמור לעיל, אנו קובעים כי הוכח קיומו של אירוע חריג ביום 12.8.18, ויש למנות מומחה לצורך קביעת קשר סיבתי.

לסיכום נוכח אמור לעיל, ימונה מומחה מטעם בית הדין לעניין הקשר הסיבתי בין הופעת אוטם שריר הלב אצל התובע ובין האירוע החריג מיום 12.8.18.

במכתביה מיום 21.8.2019 הודיעה פקידת התביעות לתובעת כי הפגימות בהן הכיר המוסד כנובעות מהתאונה הן חבלת ראש וחבלת גב, וכי התביעה אושרה ללא תשלום דמי פגיעה מכיוון שהתובעת לא נעדרה מעבודתה (נספחים ב-ג לכתב ההגנה).

חוות דעת המומחה: בחוות דעתו מיום 28.10.2020 כתב המומחה כך: "ברשום רפואי מהתאריך 21.3.01 צוין כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים בגבה. ברשום רפואי מהתאריך 1.4.02 צוין כי התובעת הייתה מעורבת בתאונת דרכים ונפגעה בגב ובצואר. ברשום רפואי מהתאריך 11.2.14 צוין כי בתאריך 20.1.13 הייתה מעורבת בתאונת דרכים ומאז סובלת מכאבי גב תחתון. ברשום מהתאריך 20.5.14 צוין כי בבדיקת CT של עמוד השידרה המותני אובחנו בלטים דיסקליים ברמות L3-L4, L4-L5, L5-S1. ברשום מהתאריך 10.5.17 צוין כי התובעת סובלת מכאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל. בבדיקת CT מהתאריך 7.10.18 אובחנה פריצת דיסקוס ברמה L4-L5 ובלטים דיסקליים ברמות L3-L4 ו-L5-S1. ברשום מהתאריך 19.5.19 צוין כי התובעת סובלת מכאבי גב מזה כחודשיים ללא אזכור של ארוע תאונתי (?). ברשום מהתאריך 12.6.19 צוין כי בבדיקת מפוי עצמות אובחנה קליטה מוגברת בעצם הזנב. בעובדות המקרה צוין כי בתאריך 24.3.19 התובעת נפלה במדריגות ונחבלה בגבה. לאחר התאונה לא בוצעו בדיקות הדמיה אשר היו יכולים (ות) לאבחן איזושהי החמרה במצבה בעמוד השידרה המותני. לתובעת לא אובחנה כל החמרה אובייקטיבית בעמוד השידרה המותני לאחר ארוע הנפילה.

...

לנוכח כל האמור מסקנתי היא שלא עלה בידי התובעת להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין בלטי הדיסק לבין תאונת העבודה מיום 24.3.2019.

לפיכך אין מנוס מדחיית התביעה.

על פי פסיקת בית הדין הארצי ככלל, ככל שמונה מומחה רפואי בהליך והתביעה נדחית בשל חוות דעתו, כבענייננו, אין מקום לחייב את המבוטח/ת בהוצאות (ראו: עב"ל (ארצי) 45497-03-20 הרצנו – המוסד לביטוח לאומי (1.7.2021)).

עוד נטען בכתב התביעה, כי בחודש יולי 2021 ארעה לתובע תאונת עבודה, שבעקבותיה שהה באי כושר, אולם בסופו של יום המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו לתשלום דמי פגיעה ולהכרה בארוע הנטען כתאונת עבודה (להלן: התאונה הנטענת).

בכתב התביעה שכנגד טענה הנתבעת, כי מאחר שנדחתה התביעה למוסד לביטוח לאומי, התובע לא היה זכאי לתשלום מהנתבעת בגין התקופה במהלכה שולמו לו דמי פגיעה.

...

לאחר ששקלתי את בקשות הצדדים ותשובותיהם, ונתתי דעתי למכלול הנסיבות, אני קובעת כדלקמן: לא שוכנעתי מהבקשה לביטול פסק הדין או מהתשובה לבקשת הנתבעת למתן פסק דין, כי בידי התובע הסבר או צידוק מניחים את הדעת למחדליו הדיוניים ולאי קיום החלטות שיפוטיות.

אף נדחית הטענה שלא הוגש כתב הגנה או בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה מהטעם שהצדדים הגיעו להסכמות המייתרות את התביעה שכנגד.

אשר לתביעה העיקרית – לבקשת התובע, ומשהותירה הנתבעת את ההכרעה לשיקול דעת בית הדין, אני קובעת שפסק הדין מיום 17.11.22 מבוטל בזאת.

טופס ב.ל. 250 מולא ונחתם ביום התאונה על ידי אהרון באמצעות רו"ח ונשלח לביה"ח. ביום 1.5.19 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה והכרה בארוע כתאונת עבודה, באמצעות בא כוחו.

בעקבות התאונה, אהרון מסר לבית החולים "קפלן" טופס ב.ל. 250 אולם בהמשך כאשר התובע פנה לאהרון מס' פעמים על מנת שיחתום לו על טופס ב.ל. 211 בכדי להכיר בתאונה כתאונת עבודה, היתעלם אהרון מפניותיו ואילץ את התובע להגיש את תביעתו לנתבע ללא חתימת מעסיק.

...

סיכומו של דבר, שוכנענו שבעניינו של התובע יש להשיב בחיוב על השאלות שפורטו בהלכת טנינה, קרי – אירעה לתובע תאונה בעבודה ביום 11.6.17 עת עבד אצל מעסיקו, אהרון גלאם.

נוכח האמור, לא מצאנו להניח את טענת השיהוי בדרכו של התובע למימוש זכויותיו ועל כן היא נדחית.

סוף דבר לאור האמור אנו קובעים כי בעת שהתובע עבד ונפגע באתר הוא היה במעמד של עובד שכיר אצל מעסיקו מר אהרון גלאם.

הנתבע 2 הגיש לנתבע 1 (להלן: המוסד) תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה.

לעמדתו, הוראות סעיף 393 לחוק מקנות למעסיק זכות להגשת תביעה רק כאשר המוסד דוחה את התביעה לגמלה אלא שבעניינינו, התביעה לא נדחתה על ידי המוסד ושיעור הנכות נבדק ונקבע על ידי הועדות הרפואיות אשר למעסיק אין כל זכות להלין כנגד קביעותיהן.

בית הדין הארצי היתייחס לסוגיה זו בפרשת מפעלי פלדה (עב"ל נה/0-165 המוסד לביטוח לאומי - מפעלי פלדה מאוחדים ואח' (6.8.96)), שם דן בית הדין הארצי בשלבי ההכרה בתביעה לקביעת דרגת נכות ומנה את השלבים השונים החל מהגשת תביעה למוסד להכרה בארוע כפגיעה בעבודה עובר להגשת תביעה לבית הדין כנגד דחיית תביעה על ידי פקיד תביעות, הגשת תביעה לקביעת דרגת נכות והגשת ערר על החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון, וקבע כי: "ככל שמדובר בעובד המבוטח בענף נפגעי עבודה, הרי שאף על-פי שמעבידו מממן את דמי הביטוח בענף זה במלואם, העניק המחוקק לעובד הנפגע, ולו בלבד, ובשלבים מסוימים גם למוסד, מעמד בשלבי תהליך ההכרה בפגיעה כ"פגיעה בעבודה" וכן בתביעה לקבלת הגִמלה עקב הפגיעה.

...

מכאן, כי לתובעת אין מעמד או זכות תביעה כנגד המוסד בעניינו של הנתבע 2 ודין תביעתה להידחות על הסף.

לאור כל האמור, התביעה נדחית.

בנסיבות הבקשה, מצאנו כי מן הראוי הוא שכל צד יישא בהוצאותיו.