בשל יתרת חוב שנותרה לחברה בבנק, הגיש הבנק נגד המערערים, תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך של 212,140 ₪, על פי הערבויות עליהן חתמו, כמפורט לעיל.
לטענת המערערים, בנגוד להבטחה שניתנה להם בעל-פה על ידי מנהל הבנק, לא מוצו הליכי הגבייה נגד החברה, שהיא החייבת העיקרית.
גם בטענת המערערים לפיה, מכוח אותה הבטחה, הם הפכו ל"ערבים מוגנים", אין כל ממש, מה גם, שאף אילו היו ערבים מוגנים (ולא כך הוא) ממילא מהחומר שהיה בפני בית משפט קמא ובכלל זה - עדותו של המערער, עלה בבירור כי ההליכים נגד החברה מוצו; המערער עצמו אמר בעדותו שלחברה לא נותרו נכסים כלשהם וכי לא ניתן להפרע ממנה.
...
אינני רואה מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, אשר בחר שלא לקבל את הטענה, לאחר שהשווה את החתימות על אישורי המסירה לחתימות שהמערער אינו חולק עליהן וקבע שמדובר בטענה בעלמא בציינו: "כפירתו של המבקש באישורי המסירה של ההתראות שנשלחו לחברה טרם העמדת המסגרת לפרעון בעייתית ביותר; לא שוכנעתי כי אין אלו חתימותיו על גבי אישורי המסירה, בהיותן דומות מאוד לחתימותיו על גבי מסמכי פתיחת החשבון, על גבי יפוי הכח שבתיק ועל גבי תצהיר התמיכה בבקשת הרשות להתגונן."
בעניין זה ראוי להוסיף והבהיר, כי על אף שבדרך כלל ייעזר ביהמ"ש בחוו"ד של מומחה כתב יד לבדיקת חתימות, אין על ביהמ"ש חובה גורפת להיזקק לעדות מומחה וכבר נפסק, כי: "רשאי בית-משפט גם לסמוך על מראה עיניו כדי שיוכל להפעיל את שכלו הישר" ולהשוות בין החתימות בעצמו, ללא עזרת מומחים.
בהתאם לכל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור במלואו.
המערערים ישלמו לבנק הוצאות הערעור בסך כולל של 5,000 ₪.
