תביעה כספית נגד עירייה בגין עוגמת נפש - תנאים

החברה הכלכלית לאשקלון בע"מ (להלן: "חכ"ל"), היא מי שהתחייבה לפתח את המיתחם על פי הסכמים שחתמה עם עריית אשקלון, עם המשיבים ועם דוידי ואפרידר.

במסגרת ת"א 21453-09-17 הרוש נ' ד.י.דוידי השקעות בנדל"ן בע"מ ואח', הגישו שני דיירים אחרים במיתחם תביעה כספית כנגד המבקשות והיא התבררה בפניי.

עוד אקדים ואציין כי הסעד הכספי שנתבע על ידי המשיבים כולל מעבר לדמי שימוש ראויים בתקופת העיכוב (104,000 ₪), גם תביעה לפצוי של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

בכך למעשה מבקשים המשיבים להראות כי היתקיימו תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אולם אציין כבר עתה, כי המבקשות לא טענו כי עילת התביעה לצוו עשה היתיישנה, אלא רק כי עילת התביעה לסעד הכספי היתיישנה ובצוע עבודות הפיתוח אינו מהוה הודאה בקיום זכותם של המשיבים לסעד הכספי.

...

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי התביעה כנגד דוידי נדחית במלואה מן הנימוקים שניתנו לעיל ויש לראות בהחלטה זו פסק דין בעניין דוידי.

התביעה, כנגד חכ"ל ואפרידר נדחית על הסף בכל הנוגע לסעד הכספי בסכום של 104,000 ₪.

בנוגע לצו העשה ולסעד הכספי בסכום של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש, הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.

הבקשה הוגשה במסגרת תביעה כספית שהגיש התובע נגד עריית ביתר עילית והועדה המקומית לתיכנון ובנייה ביתר עילית, בגין טענה לירידת ערך דירה כתוצאה מאישור תכנית ומתן היתר.

בגדר התביעה מבקש התובע פיצוי ממוני על ירידת ערך הדירה ופצוי בגין עוגמת נפש.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה דנן הנו אחד מאותם מקרים בהם מתקיימים התנאים לסילוק התביעה על הסף, מן הטעמים שאפרט.

...

אין בידי לקבל את טענת התובע, כי העובדה שהבניה החלה רק בשנת 2019 מקימה לו עילה שכן עצם הבניה אינה מקימה עילה כנגד מי מהנתבעות, שכאמור לא בצעו את הבנייה.

אשר על כן, ככל שהדבר נוגע לעילות הנזיקיות שבגדר התביעה, ובכלל זה עילת המטרד ליחיד, אני מקבלת גם את טענת ההתיישנות ודין התובענה על פי עילות אלה גם דחייה על הסף.

סוף דבר מכל הנימוקים שלעיל אני מורה על סילוק התובענה על הסף.

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבת ים (כב' הרשם הבכיר אדי לכנר) מיום 19.10.22 בתאד"מ 67957-12-21 ולפיו הוחלט לקבל את התביעה הכספית שהגישה המשיבה נגד המערערת ולהורות על ביטול חוזה בין הצדדים.

ה) תשלום בגין עוגמת נפש, הוצאות והפסד ימי עבודה.

נקבע כי הנתבעת לא עמדה בתנאי סעיף 14 (ג) לחוק החוזים (חלק כללי) אשר מאפשרים לא לבטל חוזה כאשר מדובר בטעות אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע לפני שבוטל החוזה שהוא מוכן לעשות כן. נקבע כי החלפת המנוע על ידי הנתבעת .עובדה שהתגלתה לתובעת כאשר ביצעה טסט שנתי לרכב ,מונעת מהנתבעת מלאפשר קיום החוזה לפי סעיף 14 (ג) לחוק החוזים מה גם שהנתבעת לא עמדה בחובתה לתקן את הטעות והחליפה מנוע על דעת עצמה מבלי לשאול את התובעת אם היא מסכימה לכך.

בית משפט קמא דחה את התביעה בנוגע לעלות תיקון רכיבים שונים, בגין העברת רכב טסט, תשלום עבור עוגמת נפש והפסד ימי עבודה והתשלומים הנוספים.

ראה לעניין זה: ע"א 8419/13 פלוני נ' עריית ירושלים, פסקה 13 (9.3.2015), ע"א 117/15 שגיא נ' מנהל רשות המסים, פסקה 10 (13.7.2016), ע"א 918/15 פישמן רשתות בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פסקה 11 (28.7.2016), ע"א 559/16 פרי יעקב שירותי ניהול בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 1, פסקה 10 (6.11.2016) וע"א 7863/16 גבריאל גורדו ואח' נ' מרדכי ימין ואח' (19.7.18).

...

לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות: א) עסקינן באופן מהותי בפסק דין המושתת על קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר בחנה את מכלול הראיות שבפניה והגיעה למסקנות העובדבתיות על בסיסן.

בית משפט בחן את ההתנהלות בין הצדדים לאורך כל הדרך והגיע למסקנה ולפיה הפרה המערערת את חובת הגילוי.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל נדחה הערעור.

במסמך נרשם כי התובעת, "מחוסר מקום מגורים חלופיים, הסכימה ליטול על עצמה את האחריות להתגורר בדירה טרם קבלת תעודת איכלוס", וכי היא "לאחר קבלת כל ההסברים, החליטה לקבל החזקה ולהיכנס לגור בדירה טרם קבלת טופס 4". במסמך זה מוותרת התובעת על זכותה לפצוי בגין האיחור במסירת הדירה, כדלקמן: "הקונה מצהירה כי היא מודעת לכך ומסכימה לכך שהעיכוב בקבלת טופס איכלוס מקורו בסיבות מוצדקות אשר אין לקבלן כל אפשרות להשפיע עליה[ן] וכי אין לה ולא תהא לה כל תביעה כספית כנגד הקבלן ו/או טענה בגין איחור במסיר[ת] דירה על ידי הקבלן, הואיל והעיכוב מקורו בנסיבות מוצדקות המקנות לקבלן הזכות לאחר במסירת החזקה בדירה לידי הקונה.

ראש נזק זה נאמד בכתב התביעה בסך 15,000 ש"ח. בנוסף תובעת התובעת פיצוי בגין עוגמת נפש והנזק הנפשי שניגרם לה, בסך 25,000 ש"ח. הנתבעות טוענות מנגד, כי האיחור במסירת הדירה נבע ממגיפת הקורונה, ושכתוצאה מהמגפה לא יכולות היו לקבל טופס 4.

(י) כן אעיר, שלגבי שאלות שונות בדבר ההליך לקבלת טופס 4, הפנה מר דוד סגל את השאלה למהנדס מטעם הנתבעות, הוא מר גולדברג, כך שלמר דוד סגל אין ידיעה אישית לגבי נושאים שנגעו בתהליך זה (ראו, עמ' 60 שורות 20-16, עמ' 63 שורה 26 עד עמ' 64 שורה 2 ועמ' 70 שורות 9-6 לפרוטוקול) (י"א) מחקירתו הנגדית של מר גולדברג עלה, שלא מן הנמנע שהעיכוב בקבלת טופס 4 נבע לפחות בחלקו מחוסר ניסיונו בעבודה מול ערייה זו. לפי עדותו, הייתה זו הפעם הראשונה או השנייה שהוא היתנהל מול ערייה זו לשם קבלת טופס 4 (עמ' 95 שורות 32-30 לפרוטוקול).

לא נעלמה מעיני טענת התובעת בדבר עוגמת הנפש שנגרמה לה בשל מגורים בדירה בתנאי מחיה שאינם סבירים.

...

אין לאפשר למוכר לעשות כן בניסוח עקלקל באמצעות תקופת החסד (עיינו, ע"א (מחוזי מרכז) 50273-02-19 רויאל נתניה בע"מ נ' אטלי, פיסקה 13 (22.9.2019); עניין פנחסוב ("סעיף 5א לחוק המכר יישם למעשה הגיונה של הפסיקה הנ"ל ולאחר תיקונו ניתנו פסקי דין מהם עולה למעשה כי תניה בהסכם המכר הקובעת כי במקרה של איחור המזכה בפיצוי יהיה הרוכש זכאי לפיצוי רק מעבר לתקופת ה"גרייס" של 60 ימים, מנוגדת היא להוראתו הקוגנטית של סעיף 5א לחוק המכר"); לשורה של פסקי-דין שבהם נקבע כי לאחר חלוף תקופת החסד הפיצוי נמנה ממועד המסירה החוזי, עיינו, עניין חי, פיסקה 66, והאסמכתאות שם).

על כן, התביעה לגבי רכיבי הנזק הנוספים נדחית.

על אלו יתווספו הוצאות בגין האגרה כפי ששולמה, וכן הוצאות חוות-דעת המומחה מטעם התובעת בסך 2,925 ש"ח. סוף דבר לסיום, התביעה מתקבלת באורח חלקי, במובן זה שהנתבעות ביחד ולחוד תשלמנה לתובעת: (א) פיצוי בסך (ב) שכר-טרחת עורך-דין בסך 35,000 ש"ח, הוצאות אישיות לתובעת בסך 5,000 ש"ח, הוצאות בגין עלות חוות-דעת המומחה בסך 2,925 ש"ח והאגרה כפי ששולמה.

התובע הגיש נגד הנתבעים תביעה כספית לסך של 575,765 ₪, בגין ניזקי אובדן בית העסק שלו, בר בכפר סבא, כתוצאה ממעשה הרס מכוון.

למושכר לא היה רישיון עסק בשל סרוב הנתבעים לקיים את דרישות הערייה לצורך שינוי ייעוד המבנה מתעשייה למסחר.

בד בבד הוחלט לחדש את הסכם השכירות הישן ולהחליף את שם העסק באופן רישמי ל- "סיאסטה בטבע". ביום 2/9/19, התובע ואביו נפגשו עם מיטל ועם הנתבע 1, והגיעו להסכמות בדבר תנאי המשך העבודה והשכירות, כולל שיפוצים.

בגין עגמת הנפש שנגרמה לו, הן בשל אובדן העסק והן בשל הרס החופשה בתאילנד, התובע תבע פיצוי בסך של 50,000 ₪ (ס' 65-60 ו- 71-70 לתצהירו).

...

ברד העיד שהוא היה מוכן לתת את חלקו לתובע גם ללא תשלום, אך לבסוף סוכם, למען ההרגשה הטובה, שהתובע ישלם לבעלי חוב של העסק 5,000 ₪ נוספים מעבר לחלקו היחסי בשותפות ותמורת רכישת העסק כולו.

המסקנה העולה מהדברים היא שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח את ראש הנזק של אובדן המוניטין וההכנסות של העסק.

לאחר ששקלתי את הדברים אני סבור כי יש לקבל את התביעה בגין עגמת הנפש של התובע ולחייב את הנתבעים בפיצוי בסך של 50,000 ₪.