תביעה כספית נגד חברה ומנהלה בגין גביית כספים שלא כדין

באותו מקרה נדונה תביעה כספית להשבת סכומי מס קנייה ששולמו, לפי הטענה, ביתר, ונטען כי החלטת מנהל המכס והבלו שלא להשיב את מס הקנייה ששולם "הופגעה בפגמים לפי המשפט המנהלי". בית המשפט המחוזי, שאליו הוגשה התביעה, סבר כי הוא נעדר סמכות עניינית להכריע בתביעה, באשר "מהותה של התביעה ותכליתה האמיתית היא תקיפת החלטת מנהל המכס והבלו, והתביעות הכספית וההצהרתית אינן אלא כסות לסעד העקרי, 'כאשר הסעד הנילווה אליה, היינו הסעד הכספי, הוא הסעד הנגרר' [...]" (שם, עמ' 816).

בראש ובראשונה, ובשונה מתביעת השבה פרטנית, כאשר מדובר בתובענה ייצוגית נגד רשות שבה נתבע סעד של השבה בגין גביה שלא כדין, הסמכות העניינית מסורה מלכתחילה לבית המשפט לעניינים מנהליים (סעיף 5(3) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 ופרט 2 לתוספת השלישית; סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006).

במילים אחרות: הילכת אלפריח באה לקבוע חריג לעקרון המשפטי שאומר כי המשפט המנהלי הוא משפט אחד אשר חל בכל הערכאות (ראו: בג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(3) 729, 748-747 (1980); בג"ץ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449, 459 (1987)‏‏) – וזאת, מטעמי יעילות דיונית.

אוסיף ואעיר, כי כאשר בית משפט לעניינים מנהליים קובע, בגדרי הילכת אלפריח, כי בהחלטת הרשות, או במעשה שהרשות עשתה, נפל פגם משפטי – כדוגמת חוסר סמכות או הפרת כללי המשפט המנהלי – חזקה היא שהרשות תתקן את אשר טעון תיקון ותחזיר לאזרח את הכסף שגבתה ממנו שלא כדין, מבלי שהלה יידרש להגיש נגדה תביעת השבה לבית משפט אזרחי רגיל.

...

לבסוף, בית המשפט הוסיף כי אף אם היתה המערערת מעלה את טענותיה במסגרת עתירה מינהלית (להבדיל מתביעה אזרחית), דינה של זו היה להידחות, אם מחמת שיהוי – משום שלא השיגה על ההיטלים בסמוך למועד שבו חויבה; אם מחמת חוסר ניקיון כפיים – לנוכח התכחשותה של המערערת לתנאי המכרז שבו זכתה; ואם לנוכח העדר טענות מבוררות להיותם של התעריפים בלתי סבירים, העדר מחלוקת כי אלה נקבעו לאחר עבודת מטה מסודרת, ואי הצבעה על פגמים בקביעות העירייה ובאופן הטלת החיוב שנקטה.

אוסיף ואציין כי אני סבורה כי יש טעמים טובים לדברים שלעיל גם במישור המשפט הרצוי.

ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה כי אין לאפשר תביעות הצהרתיות חלקיות ללא חלק אופרטיבי כאשר סביר להניח שבית המשפט יזדקק להליכים נוספים כדי ליישב את הסכסוך בין הצדדים (ראו רע"א 84/98 צעד בריא נ' Ensograph Belgium NV (11.3.1998).

לאור כל האמור לעיל ובכפוף להערות שצוינו על ידי, אני מסכימה כאמור לתוצאת פסק דינו של השופט עמית.

ואכן ראה למשל ת"א 26242/05 בנדורי בטחון בע"מ נ' טלעד אולפני ירושלים בע"מ, שם הוגשה תובענה כספית כנגד חברה בגין הפרת הסכם שהייתה צד לו וכן בגין נזקים שנגרמו לתובעים ע"י החברה, כאשר התביעה הוגשה גם כנגד מנכ"לית החברה בטענה שהיא פעלה באופן אישי להפרת ההסכם מתוך מניעים אישיים וזרים, תוך שהתובעים הדגישו כי "אין המדובר בתביעה מכוח דיני הרמת מסך כנגד אורגן אלא בתביעה אישית" בהיותה "הדמות המרכזית ואין חולק כי הוותה את הגורם המרכזי מטעם החברה בכל התקופה שבה היה קשר בין הצדדים...היא זו אשר עמדה מאחורי...ביטול שלא כדין של ההסכם והפרחת טענות חסרות שחר על מנת להיתחמק.."; ביהמ"ש שם סילק על הסף את התביעה כנגד מנכ"לית החברה לאור העקרון של האישיות המשפטית הנפרדת והוסיף, כי כל עוד לא נטען שהמנכ"לית פעלה בחוסר תום לב, ברשלנות או בזדון, "העובדה שגורם מסוים הנו מנהל בחברה, אינה מצדיקה כשלעצמה הגשת תביעה אישית כנגדו. הגשת תביעות כנגד בעלי תפקידים בחברה, תוך היתעלמות ממסך ההיתאגדות הנפרד של חברה צריכה להיות נתמכת בתשתית עובדתי מינימלית. לא ראיתי כי תשתית כאמור הונחה בעניינינו. כל שנטען כנגד הנתבעת 2 הוא כי זו פעלה מתוך שיקולים זרים וכי עשתה כל אשר הייתה יכולה על מנת להאדיר את שמה, באמצעות אמצעים פסולים. העובדה כי הנתבעת 2 משמשת כמנהלת בנתבעת 1, כשלעצמה אינה מקימה אחריות אישית של הנתבעת 2.

כאמור התביעה בנידונינו הנה אך ורק להשבת הכספים, ובמפורש לא לפצוי נזיקי (והראייה – סכום התביעה הנו זהה במדויק לסכום הנטען שנגבה שלא כדין מחשבון החברה – 18,000 ₪ במדויק, אף לא שקל אחד מעבר לכך), ועל כן בעל זכות תביעת ההשבה יכולה להיות החברה בלבד שהיא בעלת הכספים ובחשבונה בוצעו החיובים, ולא התובע, אף אם הנו בעל השליטה היחיד והנהנה היחיד מכספי החברה.

...

עפ"י בדיקתי בתיק, עד לרגע זה לא הוגשה כל תשובה מהמשיב 1, על כן אין מנוס מלהכריע בבקשת רשות הערעור לגופה.

לאחר שבחנתי את פסק הדין ואת טענות המבקשת, ולאחר עיון מפורט ומקיף בתיק קמא, הגעתי למסקנה כי נפל פגם מהותי בפסק הדין המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בכל הקשור להעדר יריבות מול התובע וממילא לסמכותו העניינית של בית המשפט, ולפיכך מצאתי לדון בבקשה ולתת רשות ערעור בהתאם לתקנה 149(2)(א)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, ומכח סמכותי עפ"י תקנה 138(א)(5) לקבוע שדין הערעור להתקבל ולהורות על ביטול פסה"ד מחוסר סמכות עניינית, הכל מהטעמים שיפורטו.

כבר בכתב ההגנה עמדה הנתבעת על כך שככל ומדובר בסעד כספי של השבת הכספים שנגבו, הרי שהחובה להשיבם (ככל ותיפסק) הינה למי שממנו נגבו הכספים (החברה, ולא התובע שהוא בעל החברה) וממילא היריב הנכון כ'תובע' צריך להיות מי שממנו נגבו הכספים קרי החברה, ולא הבעלים שלה - מה שמחייב את מחיקת התביעה ו/או העברתה לביהמ"ש המוסמך שכן עפ"י סעיף 2 לחוק שיפוט בתביעות קטנות תשל"ו-1976 הסמכות להגשת תביעה בבימ"ש לתביעות קטנות נתונה ליחיד בלבד, ולא לחברה בע"מ: 2"(א) בית משפט לתביעות קטנות ידון בתביעה אזרחית שהגיש יחיד –..." בימ"ש קמא התייחס לטענה זו בסעיפים 12-15 לפסק דינו ושלל אותה תוך שקבע שלמרות שאכן אין מחלוקת כי הכספים נגבו מחשבון החברה ולא מחשבונו האישי של התובע, אעפ"כ יש לתובע זכות להיות "תובע" – ומפאת חשיבות הדברים אביא את לשונו של פס"ד קמא, תוך שאדגיש חלקים רלוונטיים: לגישת הנתבעת מאחר והחיובים בוצעו מחשבונה של חברת שלמה דרור בע"מ ולא מחשבונו האישי של שלמה דרור, לא קמה עילה לתובע להגיש תביעה כספית וכי מאידך ככל שאורה על תיקון התביעה כך שהתובעת תהיה החברה, לא תהיה סמכות לבית המשפט לתביעות קטנות לדון בה. אינני מקבלת טענה זו. התובע הגיש את תביעתו כאשר בבסיסה טענת זיוף של שמו וחתימתו.

מהנימוקים לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעת לדחיית התביעה בשל העדר עילה, העדר יריבות או העדר סמכות עניינית.

לאור האמור, פס"ד קמא, אף אם הינו נכון עובדתית (ואיני קובע כך), אינו יכול לעמוד, שכן לא התובע זכאי להשבת הכספים ולא אליו צריכים להשיב את הכספים, אלא לחברה בלבד שהיא בלבד בעלת זכות התביעה, מה שמוביל לשלילת סמכותו העניינית של בית משפט לתביעות קטנות לדון בתביעה המוגשת מטעם חברה בע"מ. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה על קבלת הערעור ומורה על ביטול פסה"ד מושא הערעור מפאת חוסר סמכותו העניינית של בית משפט לתביעות קטנות וממילא מחיקת התביעה מפאת חוסר סמכות עניינית.

בפניי תביעה כספית לתשלום חוב דמי שכירות שהגישה התובעת כנגד הנתבעים, וטענת קזוז ותביעה שכנגד מטעם הנתבעים, במסגרתן עתרו לקזוז דמי השכירות ולפצוי בגין עגמת נפש, ונזקי גוף ורכוש, שנגרמו להם כתוצאה ממצב המושכר וליקויים שונים בו. רקע התובעת והנתבעת שכנגד היא חברה משכנת בדיור הצבורי ומנהלת דירות ציבוריות שבבעלות המדינה (להלן: "עמיגור").

בנוסף, טוענים בן דוד כי הם זכאים להשבה מעמיגור בגין חיובם בגין הוצאות גינון בסך של 50,000 ₪, פיצויים בגין גביית כספים שלא כדין ואי יכולת שימוש בכסף בסכום שלא יפחת מסך של 50,000 ₪, וכן פיצויים בגין 35 שנים של סבל בדירה, עוגמת נפש ונזקי גוף.

...

כפי שהעידה גב' סוטיל, דמי השכירות נקבעים על ידי משרד הבינוי והשיכון, בין היתר, לפי מצב כלכלי ולפיכך דינה של טענה זו להידחות (ראו בהקשר זה: אפריאט נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בירושלים (פורסם בנבו, 11.11.07)).

תביעת עמיגור נגד הנתבע נדחית.

התביעה שכנגד שהגיש הנתבע נגד עמיגור נדחית.

מה היה הראציונאל שהביא להעברת הסמכות לידון בתובענה ייצוגית "שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה" מבית המשפט האזרחי לבית המשפט המינהלי? עיון בדיונים שהתקיימו בדבר הצעת החוק מעלה כי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד שרית דנה, הביעה את החשש מפני מתן האפשרות לנהל תובענה ייצוגית נגד המדינה ורשויותיה בגין השבת כספים שנגבו שלא כדין בכלל, ובערכאות האזרחיות בפרט.

כך, לעניין דרישת מתן ההתראה לרשות בטרם הגשת תובענה ייצוגית, אשר נדחתה בד"נ מי הגליל על מנת שלא לפגוע בתמריצים לנהל תובענה ייצוגית, וחוזרת עתה ביחס למגזר חשוב של תובענות ייצוגיות מנהליות בצורה מועצמת בדמות הדרישה להגיש עתירה מנהלית כשמדובר בתקיפת תוקף מעשה הרשות; כך, לעניין הגבלת האפשרות להגיש תובענה ייצוגית למי שאין לו די תמריצים לניהול תביעה שאינה ייצוגית – דרישה שנדחתה בשורה של פסקי דין (ראו, למשל, ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ, פסקה 47 (28.5.2012); רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי, פסקה 18 (5.7.2012)), והחוזרת בדמות שיקול מרכזי לחריגה מהכלל בחוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז (פסקה 42 לחוות דעתה); כך גם לעניין ראיית התובענה הייצוגית כמכשיר שעניינו העקרי הוא צופה פני עבר, ולא תיקון העתיד, וזאת למרות ההכרה הרווחת כיום בערך שיש למכשיר התובענה הייצוגית בקידום הסדרה צופה פני עתיד (ראו פסקה 23 לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז).

בהתייחסו לקושי זה, חברי השופט גרוסקופף מציין כי פיתרון מעשי להבדלים האמורים יכול להיות מבוסס על הגמישות הדיונית המוקנית לבית המשפט המנהלי לצורך ניהול ההליך שלפניו, וזאת מכוח הסמכויות הדיוניות הכלליות והספציפיות המסורות לו בבואו לידון בתובענה ייצוגית מינהלית.

...

כפי שהסברתי, אין מקום להקבלה מלאה בין שלילת הדרישה לפנייה מוקדמת בלתי מפוקחת לרשויות, כפי שנקבע בסופו של דבר בעניין מי הגליל, לבין ההכרה במקומה החשוב של העתירה המינהלית כאמצעי להבטיח במישרין את אכיפת הדין (כמפורט בפסקה 43 לעיל).

במובן זה, אני סבורה כי גישתי מהווה איזון ראוי בין השיקולים המנוגדים המונחים לפתחנו.

סוף דבר אשר על כן, מצאתי להצטרף לתוצאה כי דין הערעור להתקבל.

בגדרם של ההליכים שננקטו על ידי המפרק ובמסגרת חקירותיו, מצא המפרק כי המשיבים, מנהל נעאמנה ועלאא נעאמנה, שהיו בעלי תפקידים בחברה, פעלו לגביית כספים שהגיעו לחברה גם לאחר צו הפרוק ולא העבירו אותם לקופת הפרוק.

בין היתר טענו כי המפרק ויתר על תביעה שהגישה החברה בסוגיה זהה, של גביית כספים המגיעים לחברה, כנגד ג'מיל נעאמנה ומוהנד נעאמנה.

טענות אלו כבר נטענו בגדרן של הבקשות להחלפת המפרק ועל כן אין צורך לידון בהן במסגרת החלטה זו. יודגש כי גם אם היה ממש בטענות המשיבים כנגד המפרק, לא היה בכך להועיל להם שהרי מחדליו של המפרק אינם יכולים "לרפא" את הפסול שבהתנהלות המשיבים שקבלו שלא כדין כספים השייכים לקופת הפרוק.

...

מכל אלו מתחייבת המסקנה כי החברה לא המחתה זכויות לגביית חובות מהחייבים בתיקי ההוצאה לפועל לעצמאן.

בהעדר כל ראיה כי החברה חבה חוב כלשהו לעצמאן, ובהעדר כל ראיה כי תשלומים ששולמו על ידי החייבים הועברו לעצמאן, מתחייבת גם המסקנה כי כל תשלום ששולם על ידי החייבים למשיבים או מי מהם במסגרת ההליכים לגביית החובות בהליכי הוצאה לפועל או תביעות חוב בפשיטת רגל, הם כספים המגיעים לחברה וכי היה על המשיבים להעבירם לקופת הפירוק.

סוף דבר לאור כל האמור, אני מחייב את המשיבים, מנהל נעאמנה ועלאא מנעאמנה, לשלם לקופת הפירוק סך של 250,000 ₪ בניכוי הסך של 72,000 ₪ שכבר שולמו ובסך הכול 178,000 ₪.