להשלמת התמונה, יפורט כי בשנת 2013 הגישה רשות מקרקעי ישראל תביעה כספית נגד הצדדים (ת"א 38069-11-13) לתשלום דמי חכירה בגין המקרקעין, תוספת יחידת דיור וחריגה של 40 מ"ר מהסכם החכירה.
נטען כי בהסכם החכירה אין כל היתייחסות למקרקעין אלא למבנה והתובע אינו בעל הזכות הבלעדית במקרקעין, ועובדה זו אף צוינה בסעיף 49 לפסק הדין, בו נקבע שככל שהצדדים לא יגיעו להסכמות ביניהם לא יהיה מנוס מהליך משפטי נוסף, לשם הגדרת החלקים של כל אחד מהצדדים במבנה שעל המיגרש, ותוצאת פסק הדין היא שהצדדים להליך הם שותפים במיגרש.
לטענתם, מדובר בניקוי הגינה מעשבים וחידוש שביל הגישה על ידי פיזור חצץ על מנת למנוע צמיחת עשב שוטה; בניית דלת במקום חלון בקיר החצוני של הדירה אינה מהוה פגיעה בזכויות קנייניות של התובע שכן אין מדובר ברכוש ששייך לו, הבנייה הסתיימה זה מכבר ואף הוגשה בקשה לקבלת היתר בנייה; לא בוצעה כל הכשרה של מרפסת; לא הוצבו עמודים אלא הונחו סורגים שהוחלפו לצדי הקיר במטרה לפנותם והתובע גרם לסילוק העובד כך שמנע את סילוקם; המכולה הוצבה באופן זמני, לשם סילוק אשפה שהצטברה בחצרי הנתבעים, היא אינה דורשת היתר, והיא הוצבה בחניה שממילא אינה בשימוש התובע אלא בשימוש השכן, ושימשה את בעלה של הנתבעת ז"ל מזה שנים להחניית רכב ההסעות שלו, וממילא, סולקה זה מכבר.
לטענתם, התובע, שהוא הבן הבכור במשפחה, הסתיר במשך שנים מהנתבעים את צוואת ההורים המנוחים, והן התגלו רק בבקשה לקיום צוואת המנוחה, שבעקבותיה נאלצו להגיש תביעה לפסק דין הצהרתי בגין זכויותיהם בדירה שנרכשה כדין ובתמורה.
...
בפסק הדין מיום 30.09.2015 קבע בית המשפט כדלהלן:
"סופם של דברים הוא, כי התביעה מתקבלת באופן בו הנני מצהיר, כי זכויות החכירה, השימוש והחזקה בדירה הנמצאת בקומת הקרקע של המבנה הבנוי על המגרש הידוע כמגרש 123 א' חלקה 123 בגוש 30367 הנמצא ברח' הזית 11, מבשרת ציון, שייכות לתובעים (93% לתובעת, ו-7% לתובע), לרבות כל תוספת בנייה, מרפסת ומחסן, אשר נבנו על ידי התובעים בקומת הקרקע בצמוד לדירה האמורה, או היו קיימים שם עת נכרת ההסכם."(להלן: פסק הדין)
אם כן, זכויות החכירה, השימוש והחזקה, בדירה הנמצאת בקומת הקרקע שייכים לנתבעים, וכעת הצדדים חלוקים באשר לזכויות בחצרים של המקרקעין.
סיכום
בכל הנוגע לבקשה לצו עשה, מתקבלת הבקשה לאיטום הדלת שפרצה הנתבעת, ואני מורה כי הנתבעת תעשה כן בתוך 30 יום.
ברם, מושכלות יסוד הן שבית המשפט מוגבל לסעד שנתבע בכתב התביעה ופסיקת סעד אחר שלא נתבע מהווה חריגה מסמכות (בע"ם 7847/06 פלוני נ' פלוני (11.12.2006); ע"א 19/83 חברת שלמה כרמל בע"מ נ' בריח חברה לייצור בע"מ, פ"ד לט(4) 522, 530 (1985)), על כן ולאור קביעתי לעיל כי השימוש שנעשה בחניה הוא שימוש רגיל וסביר, והיות והתובע עתר למתן צו מניעה קבוע רק ביחס לחניה – התביעה בגין סעד זה נדחית.
אוסיף, מעבר לצריך, כי ממילא כל עוד לא פונים הצדדים בהליך מתאים להסדרת זכויותיהם בחצרים ובכל מה שאינו הדירות עצמן במקרקעין, הרי שחל על המקרקעין פרק ו1 לחוק המקרקעין, ואיש מהם אינו רשאי לעשות שום פעולה שאינה מהווה "שימוש רגיל וסביר".
לאור התוצאה אני מורה כי הנתבעים תישא בהוצאות התובע ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪.
