תביעה כספית וביצוע עבודות הריסה וסילוק יד

עוד עתרה התובעת לסעד של סילוק יד של הנתבעים מהמקרקעין והשבתם אליה כשהם פנויים.

שם נטען, כי "במהלך התקופה האחרונה, הבחינה עירית חברון, מתצפית שערכו נציגיה מרחוק נוכח איסור הגישה שהטילו כוחות הבטחון, כי מתבצעות במקרקעין עבודות של חפירה ארכיאולוגית שגילו במקום שרידי עתיקות". בהמשך הסעיף מוסיפה וטוענת המבקשת, כי ביצוע עבודות בניה כלשהיא במקום יגרום להרס מוחלט של העתיקות שנתגלו וזאת בנגוד מוחלט להוראות כל דין ובכלל זה הוראות הדין המקומי, הדין הבנלאומי והמשפט המנהלי הישראלי החלות על האיזור".

עוד נטען, כי כניסת המשיבים או מי מטעמם למקרקעין עולה כדי הסגת גבול וכי כל ביצוע עבודה במקום על ידם עולה כדי פגיעה של ממש בזכויות המבקשת במקרקעין תוך גרימת נזקים כבדים ובלתי הפיכים.

עוד טוענת המבקשת (ס' 57) כי אי הענות לצוו המבוקש עלולה להביא לשינוי המצב הקיים מן הקצה אל הקצה "כאשר יתבצעו במקום עבודות בניה בהקף נרחב ויהרסו מבנים עתיקי יומין המיועדים לשימור. ככל שיבוצעו עבודות ההיתר, יהיה בלתי אפשרי לאחר מכן להשיב את המצב לקדמותו ולא יהיה ניתן לתקן את הפגיעה במבקשת ובמקרקעין. מנגד, אם הצוו ינתן לא ייגרם כל נזק למשיבים שדין כניסתם למקרקעין כדין פלישה שלא כדין וככל שייגרם נזק, הנזק הוא כספי בלבד". מכאן טוענת המבקשת, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה.

במסגרת זו על בית המשפט לבחון, בין השאר, אם הבקשה (והתביעה) הוגשה בתום לב, אם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות הענין ואם אין סעד אחר שפגיעתו במשיב קלה יותר, ועדיין יהיה בו כדי להשיג את המטרה שלשמה נועד הסעד הזמני (תקנה 95 לתקנות) בכל הקשור לצוו מניעה זמני, על בית המשפט להשתכנע כי קיים חשש סביר שאי מתן הצוו יכביד באופן ממשי על ביצועו הראוי של פסק הדין (תקנה 109 לתקנות).

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בבקשה לסעד זמני, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות ואפרט.

בית המשפט מצא לקבל את הבקשה "במובן הזה שיינתן צו המונע את הריסת המבנים עד להכרעה בערעור" (פסקה 12 להחלטה).

סיכומם של דברים – הבקשה לצו מניעה זמני נדחית.

לפניי תביעה שעניינה פינוי וסלוק יד ממקרקעין מופקעים המוגדרים כגוש 6615 בחלקות 20,21,22,23,24,25 ברמת השרון (להלן: "המקרקעין") ותביעה שכנגד שעניינה תביעה כספית.

עוד טוען הנתבע כי לצורך ביצוע העבודות נאלצה התובעת להרוס מבנים חקלאיים שהיו במקרקעין ואשר שמשו את הנתבע, במקומם בנתה בשבילו התובעת על חשבונה מבנים חלופיים, המשמשים אותו עד היום.

...

מאחר שלתובעת עצמה אין עניין בפעילות חקלאית במקרקעין, ברי כי התובעת אינה נהנית מן ההשבחה, ואין לחייבה לשלם בגין השבחה זו. כאמור, יש קושי עם תביעתם של פיצויי הפקעה במסגרת זו, אולם גם אילו סברתי שיש מקום לדון בפיצויי הפקעה, אני סבור שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח את זכאותו לפיצויים, ויש לדחות את תביעתו גם לגופה, ולא רק בהעדר סמכות עניינית, ואבאר.

לסיכום חלק זה – ככל שהייתה לנתבע עילה או זכות כלשהיא לקבל פיצוי או לטעון טענה כלשהי בגין הפנוי או בגין התכנית - היה עליו לנקוט בהליכים על פי דיני ההפקעות, לרבות לפי הוראות חוק התכנון והבניה ופקודת הרכישה.

סוף דבר הפועל היוצא הוא כי דין התביעה העיקרית להתקבל, ודין התביעה שכנגד להידחות.

מונחת בפני תביעה לסילוק יד ומתן צו עשה להריסה בצרוף תביעה כספית לתשלום דמי שימוש ראויים על סך 1,046,395 ₪.

הנתבעים מצדם עותרים להמשיך ולעשות שימוש במקרקעין כמשתלה בתמורה לתשלום דמי השמוש, וזאת עד למועד שבו יידרשו המקרקעין לצורך ביצוע העבודות בפועל.

השיקולים העומדים בבסיס גישה זו מגוונים, ובין היתר העובדה כי מדובר בתביעה המצריכה תשלום אגרה בהתאם, מה גם שהפסיקה שצורפה על ידי הנתבעים לסיכומיהם מלמדת כי הצדדים שם אכן פנו בתביעת פיצויים נפרדת, בבחינת היא הנותנת (כך לדוגמא, בע''א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות - מדינת ישראל (21.3.07) שאוזכר, המערער אכן יזם הליך משפטי, והגיש תביעה לפצוי).

...

אין בידי לקבל את טענות הנתבעים בכל הנוגע לתחולת החלטה 1297 בעניינם.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין הערבות הבנקאית, באתי לכלל מסקנה חד משמעית לפיה יש מקום לראות בתשלום ששולם באמצעות חילוט הערבות הבנקאית כתשלום על חשבון החוב בגין דמי השימוש.

סיכומם של דברים נוכח כל האמור בפסק דין זה עד כה, נפנה לערוך את חישוב דמי השימוש הראויים שעל הנתבעים לשלם לתובעת, החל מיום 1.10.12, ועד למועד הפינוי בפועל, וזאת בהתאם לממצאי חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש מר האושנר: ביחס לתקופה היחסית משנת 2012 – 10,758 ₪ (חיוב חודשי בסך 3,586 ש"ח לחודש, למשך 3 חודשים).

ביום 24.10.2019 הוגש כתב תביעה מתוקן לסעד כספי בסך של 111,000 ₪, בגין דמי שימוש ראויים, וכן לסעדים של סילוק יד ממקרקעין ומתן צו הריסה.

הנתבע פירסם כי התובע "הרס לו את החצר" וכי "ההרס מתבצע בנגוד לתנאי ההיתר". הנתבע לא הוכיח שהעבודות בוצעו בנגוד להיתר, הנתבע נסמך על חוות-דעת המומחה בהליך בירושלים.

...

מנגד, טוען הנתבע כי התובע הינו עבריין מורשע סדרתי, שהרי התובע הורשע, במסגרת הליך פלילי באחזקת אמצעי לחימה, ומוסיף כי יש גם אזכור לסחר בסמים (סעיף 4 לכתב ההגנה).

בנסיבות העניין, בשים לב לטיב היחסים השוררים בין הצדדים, ולאור הקביעות אליהן הגעתי, נחה דעתי כי אין מקום ליתן סעד זה; הצדדים עוינים האחד כלפי השני, המשך התנצחות או פרסומים נוספים, אף של תיקון והכחשה, מעלים חשש להמשך הסלמה.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, לנתבע לא עומדות ההגנות הקבועות בחוק.

אשר על כן, גפי שפורט בהרחבה לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לקבל את התביעה בחלקה.

הסעדים המבוקשים הם לאסור על הנתבע או מי מטעמו ובכלל לבצע כל עבודות הריסה או בניה במקרקעין הנ"ל שבבעלות התובע והידועים כגוש *****חלקה **, לאסור על הנתבע או מי מטעמו ובכלל, להסיג את גבול החלקה של התובע או להכנס לתחום חלקת התובע ללא רשותו, על הנתבע או מי מטעמו או מי מבני משפחתו [לרבות אישתו וילדיו] ובכלל, לסלק את ידם מקומה א' שבבית התובע בחלקה הנ"ל ולחייב את הנתבע לשלם לתובע, הוצאות משפט לרבות אגרת משפט, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד ועליו מע"מ כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

זאת משום שלדעתי, בפרשת דיאמנשטיין ובע"א 1894/16 הנ"ל [פורסם בנבו] נפסק מפורשות כי הפצוי נגזר מהשקעת בר הרשות בנכס עצמו ומהשבחתו, זאת להבדיל מהשבחה של דבר אחר, כאשר מי שאמור לשאת באותו פיצוי בגין אותה "השבחה" שבאה מצד בן הזוג הביתי ואיפשרה לבן זוגו לצאת לעבודה, להיתפרנס ולמצות כושר הכנסתו, הוא בן זוגו ולא הבעלים של הנכס, ומקומו של פיצוי זה להתברר במסגרת תובענה מתאימה בין בני הזוג, ובגדרי שקולי צדק חלוקתי והתחשבות בפערי הכנסה וכיוצ"ב. רק שם ניתן יהא להתייחס לאותו טיפוח והשבחה וכן חלוקת תפקידים, ולתת להם ביטוי כספי הולם.

...

כמו כן, נוכח דחיית הרכיבים שפורטו לעיל, אינני מוצא לנכון לפסוק בגין רכיב זה. על יסוד האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה הנזיקית ומחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ .

הסעד לפצות את הנתבעים – אינני סבור כי מוצדק להיעתר לסעד המבוקש.

תמ"ש 44356-03-21 : התביעה לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים – נדחית.