לו היה פועל ביושר ומסדיר את זכויותיו במקרקעין מבראשית, לו היה מחזיק בכל האסמכתאות לסכומים ששילם בגין זכויות אלו, הוא לא היה תלוי ברצונו הטוב של סלומון לחתום על מסמכים נוספים בשנת 2013 או 2014, והיה יכול לידרוש את חלקו מבורקיס או לפרק השתוף במקרקעין עשר שנים לפחות קודם לתביעה זו.
אבחן כעת האם הוצגו ראיות בפניי אודות גביית כספים בפועל ובאילו סכומים
דמי שכירות חופשיים
(השוכרים סער דגן ונילי ברון)
חוזה השכירות שנערך עם הנ"ל (נספחים י"א ו-י"ב) נחתמו מול קבלן השיפוצים מוני מידן.
את הטענה כי בורקיס התרשל בכך שהסכים לחילופי דיירים מוגנים, בשעה שיכול היה לכאורה לידרוש קבלת הדירה אליו ונישולה של בלומנפלד מזכויותיה המוגנות בשל עזיבתה את הדירה, אני דוחה, כאמור התביעה אינה נזיקית בגין רשלנות הנתבע בניהול הבנין, אלא חלוקה שווה בין שותפים במקרקעין בגין הכספים שהתקבלו בפועל.
...
יישום ההלכות הפסוקות על ענייננו, מביא אותי למסקנה שיש לדחות טענת הנתבע בדבר הרחבת חזית אסורה.
הוצאות שהוציא אייזנבך
אייזנבך הצהיר כי המציא בחודש אוגוסט 2012 דף חשבון (נספח כ'), ובו כל ההוצאות שהוציא וכי חלקו של בורקיס הוא 7,291.5 ₪ שעליו להחזיר לו. בורקיס דחה דרישה זו מהטעם שהיא לא הוכחה, ואכן מדובר בחישובים שעשה אייזנבך, מפורטים ככל שיהיו, דינם כדין כרטסת חשבון חוב בלתי חתומה ובלתי מאושרת של החייב, ולכן אין להסתמך עליה כראיה לקיומו של חוב ולסכום הנדרש בו.
את הדרישה להחזיר מחצית מחוב ארנונה (נספח כ"ב וכ"ג, מחצית מ-2,630 ₪) אני מקבלת, נוכח האסמכתא שצורפה.
לסיכום ראש פרק זה, המתייחס לדירת בלומנפלד, אני מחייבת את בורקיס לשלם לתובע סך של 86,460 ₪.
סוף דבר
קבעתי כי בורקיס חייב לאייזנבך סך של 208,430 ₪ לפי הפירוט הבא:
108,000 ₪ - דמי שכירות חופשיים שהתקבלו מדגן וברון
86,460 ₪ - דמי המפתח שהתקבלו מבלומנפלד ודמי השכירות שהתקבלו מרבינוביץ
12,550 ₪ - החזר בגין תשלום ליניב לוי
1,420 ₪ - החזר הוצ' ארנונה
208,430 ₪ בסה"כ.
מנגד, קבעתי כי אייזנבך חייב לבורקיס 188,200 ₪ לפי הפירוט הבא:
63,200 - חובו בגין העסקה עם סולומון 13,000 דולר מ-21.1.09 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאז ועד מועד הגשת התביעה שכנגד
125,000 ₪ - החזר מחצית דמי הפינוי ששולמו לעזבון דסה – 125,000 ₪
סה"כ 188,200 ₪.
