בשנת 2012 הגישו המשיבים תביעות נגד המערערת לבית הדין קמא, במסגרתן טענו כי פוטרו על ידה שלא כדין ותבעו פצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הפרישי שכר, פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן הישתלמות ולקרן פנסיה וזכויות מכוח תקנון שירות עובדי הוראה (להלן: "תקנון השרות"), בטענה שזה חל על העסקתם.
כן ביקשה המערערת "לבטל את חיובה בלבד בהוצאות התחשיבים שיידרשו וזאת לאור פסק דינו של בית הדין הארצי אשר קיבל את העירעור של הנתבעת".
באותו היום, נתן בית הדין החלטה לפיה נפקות פטירתם של שניים מן המשיבים תבחן במקביל למינוי המומחה וכי אין מקום לעיון חוזר בשאלת החבות בעלות המומחה, בשים לב לכך שעל פני הדברים, מוטלת על המערערת חבות כספית לא מבוטלת כלפיי המשיבים.
בתגובתם, טענו המשיבים כי מדובר בעירעור חסר בסיס שכל מטרתו לעכב את ההליך, המתנהל זה למעלה מעשור, ולהתיש את המשיבים.
...
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל חומר התיק, מצאתי כי יש לדחות את הערעור.
בהתאם, אין בידי לקבל את הטענה כי השימוש שעשה השופט אבו קאעוד בביטוי "לדחות את הקץ" מעיד על כך שדעתו של בית הדין ננעלה או כי הוא מבסס חשש למשוא פנים.
סוף דבר
הערעור נדחה.
