תביעה כספית בגין עוגמת נפש ולשון הרע ברכבת הקלה

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האיזורי בבאר שבע (השופט יוסף יוספי ונציגי הציבור גב' פסה מרקוביץ ומר ראובן בצרתי; סע"ש 7097-09-12) מיום 2.11.14, בו נקבע כי המשיבה פוטרה בשל הריונה תוך הפרת חוק שויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח- 1988 (להלן - חוק השויון) ונפסקו לה סעדים כספיים שונים.

הרקע לבקשה: המשיבה, מהנדסת כימיה במקצועה, החלה לעבודה במבקשת, חברה המספקת שירותי הרכבת תרכובות כימיות, ביום 15.1.12.

בבית הדין האיזורי התבררה תביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקשת וכנגד גב' מימון, לקבלת סעדים שונים הנובעים מפיטוריה שלא כדין ובנגוד לחוק השויון, לרבות זכויותיה עד לתום התקופה המוגנת וכן פיצוי בגין הוצאת לשון הרע.

כפועל יוצא מקביעותיו העובדתיות פסק בית הדין האיזורי למשיבה פיצוי בגין העדר שימוע בסך של 24,000 ₪; פיצוי בגין הפרת חוק השויון ועוגמת נפש בסך של 38,000 ₪; פיצוי בגין הפסד הכנסה בתקופת ההיריון בסך של 10,274 ₪; פיצוי בגין אובדן הכנסה בתקופה המוגנת שלאחר הלידה בסך של 15,480 ₪; פיצוי בגין אובדן דמי לידה בסך של 12,214 ₪; דמי הבראה בסך של 2,597 ₪; פדיון חופשה בסך של 4,003 ₪; פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים בסך של 8,235 ₪; פיצוי בגין "העידר תשלומים לביטוח לאומי" בסך של 1,430 ₪; הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ ושכר טירחת עו"ד בסך של 15,000 ₪.

בין שני התנאים מיתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסכויי העירעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך (ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ. קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ, מיום 10.3.14).

...

לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

סוף דבר - הבקשה נדחית.

בכל אלה פעל בנגוד להוראות ההסכם, בנגוד לנהלי רשת ובנגוד למצופה מבעל תפקיד (מפקח) בחברת אבטחה כדוגמתו [ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (2) 346 (1993)].

התובע אף דחה את טענותיה של רשת בדבר חוסר הקפדה על נהלי המישטרה: "עשיתי בסדר, כי על-פי הנחיות משטרת ישראל, אמרו לנו לשים מאבטחים שעברו ראיון אצלי ללא קורס, כי היתה בעיה של קורסים באותם חודשיים – לא יכלו להעביר אותם קורס ואז, קיבלנו אפשרות לשים מאבטחים שעוברים, ואני מדגיש, עוברים אצלי ראיון והתנאי לראיון זה הוא העידר תביעות מין." [פר' עמ' 15 ש' 27-30] אינני רואה לנכון לזקוף לחובתו של התובע את העסקתו של מר שמולביץ' ברשת.

יחד עם זאת, יש מקום לייחס לתובע אשם תורם מסוים לכשל ולשלילת תעודת הקב"ט שלו שבאה בעקבותיו, מעיקרי הטעמים הבאים: ראשית, כלל העדים שיעבדו ברשת בתקופה הרלבנטית לארוע הכשל (מר שמולביץ', נדב כהן ושמעון כהן) העידו לפניי ותארו במפורש את ההקלות שהעניק להם התובע ביחס לעבודת האבטחה: שמעון כהן ציין את הסיור שערך התובע ביחד עם פקידה של רשת, נדב כהן ציין שהתובע דרש להציב מאבטחים במוסדות החינוך - "שים את כל מה שיש לך, אפילו את הפקידה שלך תשים" [פר' עמ' 32 ש' 19-20] ואף מר שמולביץ' ציין כי התובע הנחה אותו שלא לראיין מאבטחים מחליפים שמגיעים למספר שעות.

שנית, כפי שעלה מחקירתו הנגדית של התובע, שכרו דוקא עלה לאחר שנלקחה ממנו תעודת הקב"ט, ואף תעריף השעות הנוספות לא נפגע: "ש. האם בתלוש מרץ 2012, אפריל או מאי קיבלת יותר כסף מאשר קיבלת לפני שלקחו לך את התעודה.

מכאן, שלא מיתקיים יסוד הפירסום הנידרש לביסוס עוולת לשון הרע.

לא כך הם פני הדברים לגבי רכיב עגמת הנפש, הצער והעלבון שחש התובע כתוצאה מהכשל שיוחס לו. בהקשר לפצוי מסוג זה, של נזק לא ממוני, "המבחן אינו של גבול אלא של מהות; הפצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדיוידואלי ואת השלכותיו עליו." [ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב ניסים זאב, פ"ד נה (5) 241, 275 (2001)].

...

סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 48,000 ₪ ליום מתן פסק הדין.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בסכום גלובאלי בסך 2,000 ₪, וכן מחייבה בשכ"ט ב"כ התובע בסך 9,500 ₪.

לפיכך עותר התובע במסגרת התביעה שלפני, לפצוי כלהלן: סך של 144,000 ₪ - פיצוי ללא הוכחת נזק לפי ס' 7א(ג) לחוק לשון הרע, סך של 850,000 ₪ בגין אבדן הכנסות עתידיות עקב הפגיעה במעמדו המקצועי של התובע, סך של 200,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין, סך של 150,000 ₪ בגין עגמת נפש וכאב וסבל.

לאחר דקות אחדות, עוד בטרם החלה הישיבה וללא שנוצר כל קשר מילולי או אחר בין התובע לנתבע 1, התפרץ הנתבע 1 לעבר התובע והחל לאיים ולעלוב בו צעקות רמות, תוך שהוא קורא לעברו "אתה, רכבת אהה אתה לא תגיד לי איך לנהל את הפרויקט" ולאחר מכן הוסיף קללות נמרצות אשר אין להעלותן על הכתב.

בין היתר היה המחוקק מודע לכך כי ניזקי לשון הרע, יתכן ויהיו קשים להוכחה, כך למשל כימות כספי של עוגמת הנפש אשר הנה מנת חלקו של נפגע הפירסום.

...

אין בידי לקבל טענת התובע לעניין זה ואני סבורה כי מלכתחילה לא היה כל מקום לצרף את הנתבעת 2 לכתב התביעה.

לפיכך, דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות והחיובים בפסק דין זה חלים על הנתבע 1 בלבד.

סוף דבר, התביעה מתקבלת חלקית כמפורט לעיל.

הנתבע הגיש נגד הנתבעים תביעה כספית, בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות, על סך 407,000 ₪.

להלן יובא הפירסום (השיבושים במקור; שבושם בסימני פיסוק הושמטו): "הפרצוף הרע שאתם רועים [צ"ל: רואים] עכשיו זה דוד אלגבילי מנהל תחנת רכבת חיפה, אדם רע שמקווה שיקבל את ענשו על היתנהגות שטנית ורעה ממדרגה ראשונה! עכשיו אספר, יום בהיר אחד עליתי לי על רכבת חיפה, עליתי עם כרטיס חופשי חודשי שאיתו אני מתניידת ביום יום בכל מקום. הגעתי לתחנת לב המפרץ בחיפה/מרכזית המפרץ ובא [צ"ל: ובה] רציתי להכנס כמובן. יש לציין שברכבת עצמה שהייתי, עלה מבקר, בדק לי את הכרטיס והעביר במכשיר והכל היה בסדר והמשכתי בנסיעה כרגיל. כמובן לאחר שהגעתי כמו שמאמר כבר לחיפה, הגיע אותו דוד אלגבילי ובדק את הכרטיס והתחיל לצעוק בפני כל הציבור מסביב: גנבת, את גנבת, זה לא כרטיס של איזור חיפה, וצרח כמו משוגע, דיבר בצורה מגעילה שפשוט לא להאמין. אמר: אנשים כמוך גנבים צריכים לשלם. הסברתי שהכרטיס חופשי חודשי, המבקר בדק והכל היה בסדר, והוא המשיך להגיד לי גנבת, ושזה לא איזורי, ואני יזמין לך מישטרה עם לא תשלמח כנס [צ"ל: תשלמי קנס], והכל צעקות. כמובן שאני לא פראיירית וכמו שניסה להשפיל אותי בצורה זוועתית אני השפלתי אותם חזרה, לא יקום הבנאדם שיקרה [צ"ל: יקרא] לי ככה וישפיל, אף אדם! מול ציבור שלם! גם עם ברוב תמימותי וחוסר ידיעתי שאותו כרטיס לא תופס על איזור, יש צורה, יש דרך ארץ, וכנראה אצלו זה רחוק מאוד מהמציאות, דרך ארץ. אז כן, רכבת ישראל, בושה לכם. כמו שביישתם אותי, המנהל שלכם שניסה בכל דרך אפשרית לבייש אותי, אני אבייש חזרה ולא אחסוך במילים! רכבת ישראל בושה לכם להחזיק אדם רשע ועוד בתור מנהל רכבת. יכל להסביר בצורה יפה הייתי מוסיפה מה שצריך לאותו כרטיס והיה יכול להיגמר בצורה יפה. אותו דוד אלגיבלי יום כיפור מגיע, את גזר דיני שמים זה רק בורא עולם עושה, אתה תקבל את עונשך אמן, מקוה מעומק ליבי. אבקש לפרסם כי אין שום סיבה שיהיו עוד אנשים שיצתרכו [צ"ל: יצטרכו] לסבול היתנהגות מזעזעת ומשפילה מעובד רכבת אידיוט! אני יודעת לענות חזרה ברוך השם. הוא את שלו קיבל ממני, לא חסחתי [צ"ל חסכתי] ולא אחסוך במילים, אבל יש כאלה שלא ידעו לענות להיתגונן ובטוחה שאני לא הראשונה ולא האחרונה שזכתה לשמוע את הפה המסריח שלו תרתי משמע! פירסמו פוסט זה שיתופים ועוד שיתופים של הפרצוף רוע הזה שטן בדמות אדם דוד אלגיבלי מנהל רכבת ישראל באיזור חיפה! רכבת ישראל בושה לכם. תביעת דיבה ועוגמת נפש. ניפגש בבית משפט!" עוד נטען בכתב התביעה כי הפירסום זכה לעשרות תגובות, שיתופים ו"הודעות חיבוב" (Like).

הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבעת, והנתבעת לא הוכיחה כי עומדת לה הגנה זו. אף לא עומדת לזכות הנתבעת מי מההקלות המנויות בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע.

...

אין בידי לקבל טענה זו של התובע.

כמפורט לעיל, ונוכח זהות האינטרסים המוגנים בין חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי נפרד בגין כל אחד מהחיקוקים הנ"ל. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

עוד אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות (לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ) בסכום כולל של 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בפני תביעה כספית שהוגשה כנגד הנתבעים, בסדר דין מהיר, בסך של 75,000 ₪ לקבלת פיצויים נזיקיים בגין ארוע שהתרחש בסמוך לאחר שפרץ ויכוח נהגים בכביש, בו נקטו הנתבעים כלפי התובעים במעשי אלימות ואיומים וכן בגין נזק רכוש שניגרם, לפי הטענה, לרכב התובעים.

נזק בגין ירידת ערך לרכב - בסך של 9,476 ש"ח. נזק בלתי ממוני שהוגדר על ידם בסעיף 36 לכתב התביעה, כך: "הפרת הוראה חוקית, הוצאת דיבה ולשון הרע, עוגמת נפש ואף ללא הוכחת נזק בסך של 61,466 ₪". עילות התביעה הנטענות בכתב התביעה הן בגין עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"); הסגת גבול במיטלטלין לפי סעיף 31 לפקודת הנזיקין; עוולת תקיפה לפי סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין; חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"); וכן תביעה לפצוי בגין עגמת נפש.

המדובר במעשים חמורים ביותר, שנעשו כלפי התובעים, שאין להקל בהם ראש.

...

באשר לטענת התובעים בדבר התקיימות יסודות עוולת התקיפה לפי סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין, אינני מקבלת טענה זו משלא הופעל כוח כנגד גופם של התובעים, כנדרש בסעיף זה. באשר לעוולת הסגת גבול במיטלטלין, לפי סעיף 31 פקודת הנזיקין, נקבע בסעיף כי אין התובע יכול להיפרע פיצויים בגין עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני דוחה את התביעה בגין העילה לפי חוק איסור לשון הרע, מהטעמים הבאים: ראשית, הנתבעים הפנו בכתב התביעה להוראות חוק איסור לשון הרע באופן סתמי, מבלי להגדיר את הפרסום, כנדרש ואף מבלי לנקוב בסכום הנזק הנתבע בגין עוולת לשון הרע.

התוצאה לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 25,000 ₪.