בהחלטה פורטו טענות הצדדים בהרחבה לעניין זה, וניתן לעמוד עליהן שם.
לעניין ההתיישנות, נקבע כי עילת התביעה נסובה על ניזקי הגבהת הכביש, ולא על הפרת הסכם התשתיות בגין האיחור בהשלמת בנייתו:
"כעולה מטענות התובעת, הנזק שניגרם לה הנו בשל ליקויים באופן סלילת כביש הגישה למגרש, אשר נסלל על-ידי חברת מבני תעשייה בשנת 2011, כך שהתובעת עמדה על נזקיה רק לאחר שהסתיימו כלל עבודות הפיתוח והסלילה שבוצעו על-ידי מבני תעשייה, וזאת לאחר שנת 2011.
לא הוגשו ראיות ולא הוכח כי רמ"י פיקחה על העבודות נשוא תביעה זו.
מעורבות רמ"י בהתרחשויות נשוא התביעה הסתכמה אפילו לפי התובעים עצמם בסיורים בשטח (פרוט' עמ' 63 ש' 6), ולמעשה הפיקוח של רמ"י מסתכם במישור הכלכלי-כספי ולא באופן ניהול הפרויקטים.
בתביעות נזיקין בגין עבודות סלילה ופיתוח ציבוריות, יש לאזן בין האנטרס הצבורי בבצוע העבודות לחובת הרשות שלא לגרם לנזק בלתי סביר לפרט.
...
בסופו של דבר, רמ"י חזרה בה מהתניית אישור הבקשה להיתר 18' בחתימת כתב ויתור, משעמדה על-כך שהמדובר בדרישה שלא כדין.
אשר על-כן, זכאים התובעים לפיצוי בגין עילה זו.
לאור האמור לעיל, נדחות תביעות התובעים לפיצוי בגין עלות מילוי המגרש ולפיצוי בגין אבדן דמי שכירות, ובגין הגבהת קירות וגדרות, ומתקבלת תביעת התובעים לפיצוי בגין עלות מתקן שאיבה ולפיצוי בגין עילת כתב הויתור והערבות.
כמו-כן, הנני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
