תביעה כספית בגין מנוי שנתי בחדר כושר

מומלץ לתובע לעשות מנוי לחדר כושר בעלות שנתית של 3600 ₪.

אם ניישם את מסקנותינו בסוגיית ההשגה השנייה למקרה דנן נאמר כך: את סכומי המל"ל לנכוי מהפצוי של התובע יתאימו הנתבעות 1-2 (נזכיר כי התביעה נגד נתבעת 3 נדחתה – ראו סעיף 18 לעיל) לשעור הוון של 3%; חזקה או מצופה מהמל"ל במקרה דנן, כי למרות תביעת השבוב שהגיש נגד הנתבעת 2 (שהרי התביעה נגד נתבעת 3 נדחתה), את חוות הדעת האקטוארית על אודות כל הכספים שקבל, ויקבל, התובע עד גיל תוחלת חייו (73 שנים) מהמל"ל, כדרישתי בסעיף 145 לעיל, יעשה על בסיס שיעור הוון בן 3% ולא 2% כקבוע בתקנות ההוון.

...

שוכנעתי מטענות התובע בדבר אחריותה של הנתבעת 1, מעבידתו, לתאונה, מכח עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין (הפרה שטען לה בכתב תביעתו).

סיכום ביניים של סכומי הנזק לאור כל האמור לעיל, סכום ביניים של נזקי התובע הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר – 565,750 ₪; הפסד השתכרות לעתיד – 1,218,706 ₪; הפסד פנסיה – 214,135 ₪; עזרת הזולת בעבר ולעתיד – 3,080,700 ₪; הוצאות ניידות ונסיעות (לעבר ולעתיד) – 566,160 ₪; התאמות דיור – 300,442 ₪; הוצאות רפואיות והוצאות נלוות לעבר ולעתיד – 150,000 ₪; מכשירים ואביזרים רפואיים או אחרים – 890 ₪; נזק לא ממוני – 800,000 ₪.

לחיזוק טענה זאת הפנו הנתבעות 2-3 בסיכומיהן לפסק דינו של חברי כב' השופט רון סוקול, ב-ת.א. (חי') 60161-03-17 פלוני נ' כאן בונים בע"מ (25.9.18), שנהג בדרך בה רוצים הנתבעים 2-3 לילך בה. היינו – השוואת סכומי המל"ל לניכוי (שיעור היוון של 3%) לסכומי המל"ל הנתבעים בתביעת שיבוב מהמזיק (שיעור היוון של 3%), למרות שבתקנות ההיוון נקבע שיעור היוון של 2% שעל פיו אף חושבה ווגשה תביעת שיבוב של המל"ל שם. אין בידי לקבל טענה זאת.

לאור כל האמור לעיל אני מורה, כי הנתבעת 2 תשלם למל"ל את סכומי המל"ל בסכום השקול ל-30% (כשיעור אחריות הנתבעת 2 לתאונה, וכקביעתי לעיל) מהסכומים שייקבעו בחוות הדעת האקטוארית שיגיש המל"ל בהתאם להוראותיי בפסק דין זה, ותאושר על ידי.

עוד טוענים הנתבעים בתביעה כי לצורך ההערכה הם מעמידים רכיב זה על 50% מסך העיסקאות האמור, כלומר 271, ומאחר ומנוי שנתי בממוצע נמכר בסך של 2,300 ₪, על התובע להשיב סך כולל של 623,330 ₪.

לדברי התובע, אף אם אין מחלוקת כי שווי המנוי השנתי לשוטרים במסגרת ההסדר היה נמוך, עדיין מדובר בעיסקה נכונה מבחינה כלכלית שכן הנחת המוצא היתה כי מרבית השוטרים כלל לא יגיעו לסניף להתאמן או שיגיעו רק לעיתים רחוקות, בין היתר מאחר שחלק מתנאי העסקה היה כי השוטרים יכלו להגיע לשעות אימון מצומצמות בשבוע: "אבל האנשים האלה מגיעים, רק פעם, מותר להם פעמיים בשבוע משעה שמונה בבוקר עד שעה חמש, מה אתה מבלבל את המוח, יש הסכם מולם...".[footnoteRef:183] חזוק לטענתו של התובע ניתן למצוא בהצעות מחיר שניתנו למישטרה,[footnoteRef:184] בהן כתוב במפורש שחדר הכושר יהיה פתוח לשוטרים רק פעמיים בשבוע.

] עוד יודגש בהקשר זה שגם אם נקבל את טענתו של הנתבע כי לא ידע על העסקה האמורה, לא מדובר בעיסקה חד פעמית מול המטה הארצי, אלא עסקה שהתבצעה והתחדשה משנת 2012 ועד לשנת 2016, לפיכך הנתבע היה צריך לדעת על העסקה מעצם תפקידו, בפרט כשאישר בעדותו כי לעיתים תכופות ערך ביקורת על כל הנעשה בעסקיו: "ש: כבעל עסק ואתה ציינת קודם שניהלת כמה וכמה עסקים, 6 חדרי כושר לפחות, 200 עובדים. כל כמה זמן היית בודק את הרווחיות של הסניף? זאת אומרת היית בודק? הרי הסניף ריווחי, כמה מנויים יש לי, כמה כסף ניכנס, כמה כסף יוצא, היית עוקב ברמה הזאת או שלא? בכלל לא?

למעשה, רכיב תביעה זה מבוסס על הטענה כי ניתן היה להגיע לעסקה טובה יותר אילו התובע היה בוחר בהתקשרות דרך קרנות השוטרים, כפי שטוען הנתבע בחקירה הנגדית: "אם הוא היה בא מקרנות השוטרים כנראה היה משלם 1,700 משהו כזה שקל ועוד סיבסוד של קרנות, בסביבות 400-450 שקל נוספים".[footnoteRef:191] גם בהמשך טען הנתבע כי "זו הדרך שלי ולכן האבדן הכנסות פה זה ככה, האנשים האלה שנכנסו לחדר כושר היו, אם הם היו באמת באים להתאמן דרך קרנות השוטרים או שהם מתאמנים, היו אמורים לתת לי את הסכום כמו שכל אחד ואחד היה משלם לי, זה הכל".[footnoteRef:192] אולם, מדובר בהשערה בלבד.

...

לא מצאנו כי יש לפסוק פיצוי הלנת שכר שכן התרשמנו בדבר מחלוקות כנות בין הצדדים בנוגע לזכות הקיזוז של הנתבעים.

התביעה כנגד הנתבע נדחית.

התביעה של נתבעת 3 כנגד התובע נדחית.

בעיניין זה זיאד סיפק הסבר מפותל, לפיו מדובר בשיק פתוח אותו העניק למכון כושר בעד מנוי לחדר הכושר שרכש, והאחרונה הסבה אותו ומסרה אותו לתובע.

כך קבע כבוד השופט אילן איטח: "בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג, בשים לב להוראות המקור הנורמאטיבי שחל. משכך, הנטל המוטל על העובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו – למשל כי החג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים או ביום שבת (במקרים אלה, הן לפי ההסדר הכללי לדמי חגים והן לפי הסכם 2008, אין זכאות לדמי חגים). אין מקום לנקוט תביעה גורפת שהיא מכפלה של הותק במספר ימי החג השנתיים, אלא יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים". (עניין אילאסייב)(ההדגשה אינה במקור).

זיאד שילשל לכיסו את הכספים שמנע מהתובע עקב נישולו מזכויותיו הבסיסיות לפיכך, בית הדין מתבקש לחייב את זיאד מכוח אחריות אישית כמנהל בנתבעת ולחילופין להרים את המסך כנגדו בהיותו בעל מניות בחברה.

...

לאור הדברים האמורים לעיל, דין התביעה כנגד זיאד, להידחות.

סוף דבר תביעת התובע מתקבלת בחלקה, כפי שיפורט להלן.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין: פדיון ימי חופשה בסך של 1,120 ₪.

המבקשת רכשה מנוי שנתי של 12 חודשים בעלות של 99 ₪ לחודש.

המבקשת טענה כי על אף שחדרי הכושר ניסגרו, המשיבה 1 המשיכה לחייב את המבקשת וכן הודיעה באופן חד צדדי כי במקום לבצע החזר כספי, תבוצע הקפאה של המנוי כך שלכל לקוח יתוסף למנוי בסוף התקופה פרק הזמן שבו חדר הכושר היה סגור.

בהמשך חודש ספטמבר 2020 החלה תקופה נוספת של סגר, אך מנגד המשיבה 1 המשיכה לגבות את התשלום בגין המנוי ובגין חבילת האימונים.

שנית, המדובר בטענה שגויה שכן חלק מהשינויים שנעשו נבעו מהוראות החוק שהיו קבועות באותה עת. עוד נטען כי המבקשת נעדרת עילת תביעה אישית לטענה זו. עוד נטען כי המבקשת לא צרפה לבקשת האישור את הסכם ההיתקשרות בין חדרי הכושר לבין לקוחותיהם.

...

באשר לטענת המבקשת כי במועד בקשת האישור לא ידעה כי זוכתה על ידי המשיבות הרי שדין טענה זו להידחות – על רקע זיכוייה עוד בחודש אוגוסט 2020.

לעניין בקשת הצדדים כי המשיבות ישפו את המבקשת בגין תשלום המחצית הראשונה של האגרה, וכאמור ישאו במחצית השניה של האגרה, הרי שבשים לב לעובדה שיתכן וקיימים חברי קבוצה אשר כספם הוחזר רק לאחר שהוגשה בקשת האישור, ומכאן שהתקיימה בעניינם עילה תביעה לכאורה, הריני לאשר את בקשת הצדדים לעניין זה. סוף דבר בקשת ההסתלקות המוסכמת מתקבלת.

הנני מורה על דחיית תביעתה האישית של המבקשת ועל מחיקת בקשת האישור.

התביעה דנן עניינה מחלוקת כספית בין חדר כושר לבין לקוחה שרכשה מנוי שנתי.

לתובעת מגיע זכוי כספי בגין המנוי בסך 830 ₪ בלבד.

...

התובעת קבלה על כך שלא קיבלה החזר מלא ואז התנהל בין הצדדים דין ודברים כאשר בסופו של דבר עמדה הנתבעת על עמדתה ולפיכך הוגשה תביעה זו שלפני.

באשר לאימונים האישיים אני סבורה שעבור כל אחד מ – 3 האימונים שביצעה, יש לחייב את התובעת בסך של 140 ₪ ולא בסך של 180 ₪, שכן הסך של ה – 140 ₪, זו העלות שסוכמה בינה לבין הנתבעת בגין האימונים האישיים.

לסיכום: הנתבעת תשלם לתובעת סך של 1,019 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעת סך נוסף של 250 ₪ בגין הוצאות המשפט.