התובע, מר גל גלעדי טיראן (להלן: "התובע") טוען, בין היתר, להעדר גילוי מידע מהותי על הרכב, ואף להסתרת מידע בכל הקשור לרכב, על ידי הנתבעת, אלבר ציי רכב (צ) בע"מ, שהנה חברה העוסקת בענף הרכב, ובכלל זה מתן שירותי ליסינג תפעולי, מכירת כלי רכב משומשים וחדשים והשכרת כלי רכב (להלן: "הנתבעת", ו/או "אלבר רכב")
על מנת לסבר את האוזן, יסודה של התביעה בהסכם מכר שנחתם ביום 13.07.2015 בין הצדדים, ברכישת רכב מסוג "פורד" (להלן: "ההסכם"; "הרכב" בהתאמה).
יתרה מכך, התובע עשה שימוש יום יומי ברכב במשך 11 חודשים, ונסע ברכב 16,271 קמ"ש.
התובע לא הוכיח את הנזקים הנטענים, ואינו זכאי להשבת הכספים בגין הרכב, אשר נמכר זה מכבר לידי צד שלישי.
כמו כן, לפי סעיף 4 לחוק מכירת רכב משומש, על עוסק במכירת כלי רכב לגלות בעת ההיתקשרות "פגיעות שנגרמו לרכב, ככל הידוע לעוסק ברכב, עד למועד מסירת טופס הגילוי".
סבורני כי היה על הנתבעת, כסוחרת בכלי רכב, לשטוח בפני התובע את מצבו של הרכב כדבעי, לרבות כל פגם נסתר ולהלן אבאר;
התובע בעדותו, אישר כי תחילה חיפש אחר רכב מסוג "טנדר", אולם השתכנע לרכוש את הרכב המדובר.
...
לאחר שבחנתי את טענות התובע בגין רכיב זה, נחה דעתי כי יש מקום ליתן לתובע פיצוי על דרך האומדנא.
הבסיס למתן פיצוי בגין עוגמת נפש, סבל ואי נוחות מקורו בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הקובע: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין".
בנסיבות שהוצגו בפני, משעסקינן באי גילוי נאות, וברכב תקול, סבורני כי יש לפצות את התובע בסך של 10,000 ₪.
סוף דבר
לאור המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, והנתבעת תפצה את התובע, כדלקמן:
הנתבעת תשיב לתובע סך של 45,600 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 13.07.2015 ועד התשלום בפועל.
