תביעה כספית בגין יתרת חוב בהסכם שיווק בתי מלון

(להלן: "חברת צורינה"); כי פלד ביקש שלא להיתקשר באופן אישי בהסכם וכי הסכם מייסדים חדש אמור היה להיחתם לאחר מכן ובו תצוין חברת צורינה כצד לו; כי דיין הפסיק לשתף פעולה עם פלד סמוך למועד חתימת הסכם המייסדים ונמנע מלקיים התחייבויותיו על פיו ומכאן שהסכם המייסדים "בא אל קיצו" ונותר על הנייר בלבד לאחר שנזנח ע"י דיין ולפיכך לא השתכלל ולא קרם עור וגידים; כי ראייה לכך שההסכם לא השתכלל מצויה בעובדות ולפיהן לא הוקמה חברה זרה כעולה מהסכם המייסדים, כי פלד ודיין אינם בעלי מניות בחברה משותפת כלשהיא, כי לא הוקם לחברה זו דירקטוריון ולא מונו לה דירקטורים, כי דיין לא ביצע פעולה ניהולית שיווקית או אחרת עבור חברה זו; כי מעולם לא ניפתח חשבון בנק לחברה זו וכן לא ניפתח כל חשבון בנק משותף ע"ש דיין ופלד, לא אישית ולא באמצעות חברה או תאגיד אחר; כי הסכם המייסדים בא אל קיצו בהסכמה; כי עסקת רכישת בית המלון הראשון הייתה כושלת, לא כדאית והצריכה השקעה כספית ניכרת נוספת שבוצעה כולה ע"י חברת צורינה, בעוד שדיין עצמו לא השקיע בעיסקה זו דבר; כי פלד והגורמים אותם ייצג נותרו לבדם בהתמודדות מול עסקת רכישת בית המלון הראשון; כי העסקה בדבר רכישת המלון השני הוצעה ע"י דיין לפלד אך לא יצאה אל הפועל לאחר שפלד הבין שאין ביכולתו של דיין לגייס מימון; כי סכום הכסף שהופקד בחשבון בשוויץ בסך 1.2 מיליון יורו ונועד לרכישת המלון השני נגנב ע"י ברנהולץ ולא הושב לפלד כנטען ע"י ברנהולץ והורוביץ; כי החשבון שניפתח בשוויץ הנו חשבון נאמנות שנוהל ע"י עורכי הדין והופקדו בו ביום 23.5.12 ע"י חברת צורינה 1 מיליון יורו שנועדו לרכישת בית המלון הראשון ובתאריך 4.7.12 הפקידה בחשבון חברת Rico Asset Management (להלן: "חברת ריקו") סך של 1.2 מיליון יורו מטעם פלד לאחר שדיין ביקש לרכוש את בית המלון השני לעצמו אך בשל מחסור באמצעים הוא פנה לפלד ובקש כי יבצע את ההשקעה עבורו, השקעה שדיין אמור היה להשיב לו. פלד הבהיר כי פנה לברנהולץ עם הוראה ולפיה כל עוד לא יוחזר לפלד סכום הפקדה זה, כפי שהתחייב כלפיו דיין, יירכש בית המלון השני ע"ש פלד בלבד; כי דיין לא הפקיד לחשבון הנאמנות סכום כלשהוא והסכומים בחשבון הנאמנות הופקדו ע"י החברות צורינה וריקו מטעם פלד בלבד; כי לאחר שהופקד הסך של 1.2 מיליון יורו, הוציא ברנהולץ מכתב לבנק באמצעותו אמורה הייתה להתבצע רכישת המלון השני לצורך עיכוב הליכי מימוש מכירת בית המלון השני במכירה פומבית כפי שאמור היה הבנק לבצע.

במסגרת תביעתו חזר וטען פלד, כי דיין לא הצליח לגייס את המימון הדרוש להשלמת העסקה לרכישת המלון השני; כי את התביעה שכנגד הגיש מאחר ועוה"ד נטלו מחשבון הנאמנות את כל יתרת הכספים שהיו בו והעבירו לחשבונות פרטיים אחרים שאינם מוכרים לפלד ללא הסכמתו וללא ידיעתו; כי את התביעה נגד דיין ועוה"ד הגיש בשל אי השלמת עסקת רכישת בית המלון השני שהסבה לו נזק כספי בשל אי עמידת עוה"ד במחויבותם החוזית ולאור התרשלותם בתפקידם כנאמנים על כספי הנאמנות שהופקדו ע"י פלד לצרכי רכישת בית המלון השני ולמרות שסכום הכסף הנידרש לרכישת המלון השני הופקד ונחתם חוזה מכר לרכישת המלון השני, רכישה שלא הושלמה מאחר וסכום הכסף לא הועבר למוכר כאשר עוה"ד העבירו הכספים מחשבון הנאמנות אליהם.

ככל שהשתכלל האם נזנח או בוטל בהסכמה? ככל שההסכם שבין דיין ופלד תקף, האם מכוחו נרכש בית המלון הראשון? האם לדיין זכויות כלשהן בבית המלון הראשון, וככל שקיימות זכויות, מהן? האם לדיין נגרם נזק בגין אובדן היזדמנות עסקית בשל אי רכישת המלון השני וככל שכן, מה שיעורו ומי צריך לשאת בו? האם נגרם לפלד נזק בגין אובדן היזדמנות עסקית ברכישת המלון השני וככל שכן, מה שיעורו ומי צריך לשאת בו? האם נותרו חובות שכ"ט לעוה"ד ואם כן, מה שיעורם ומי צריך לשאת בהם? האם על עו"ד ברנהולץ מוטלת החובה להשיב לפלד סכומי כסף אותם נטל מחשבון הנאמנות ואם כן, מה שיעורם? האם על עו"ד ברנהולץ להשיב לפלד שכ"ט ששולם לו ביתר? לצורך הוכחת תביעתו צרף מר דיין תצהירי עדות ראשית מטעם מר שמעון אביטל, מר שמעון איפרגן ומטעמו הוא, כמו גם תיק מוצגים; מר פלד מטעמו צרף תיק מוצגים וכן תצהירי עדות ראשית מטעמו; עוה"ד הורביץ וברנהולץ צירפו תצהירי עדות ראשית מטעמם ותיק מוצגים.

...

תביעת דיין לנזקים בגין אי רכישת המלון השני מפלד ועוה"ד נדחית.

תביעת פלד לנזקים בגין אי רכישת המלון השני מדיין וברנהולץ נדחית.

תביעת פלד להשבת שכ"ט מעוה"ד נדחית.

מבוא והצדדים להליך לפניי תביעה כספית שהוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבעות על סך 110,765 ₪ בגין יתרת חוב נטענת שמקורה בהסכם ההיתקשרות בין הצדדים.

לעמדת הנתבעות דין התביעה להדחות מהטעם שהתובעת לא עמדה להבנת הנתבעות בהתחייבויותיה לפי ההסכם והמצגים שקדמו לו, לרבות להגדלת הקפי המכירות והשאת ריווחי המלון באמצעות אתר הבית ולבצוע פעולות שונות הנוגעות לתהליכי קידום ושיווק המלון.

...

למען הסר ספק, כל יתר טענות הצדדים - נדחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

לעניין ההוצאות - חרף התוצאה אליה הגעתי, הרי שבהתחשב בבקשות ביניים שלא נפסקו בצידן הוצאות, הבקשה לצירוף ראיה שהוגשה ונדחתה במסגרת פסק הדין והתנהלותם הדיונית הכוללת של הצדדים במסגרת ההליך - מצאתי כי זה המקרה להורות כי כל צד יישא בהוצאותיו וכך אני מורה.

ת: בעיקר, לא רק. אתה יודע מה היה, המרכזייה של המשרד קרסה, אנשים באו אלי למשרד רצו להרביץ לי, התקשרתי לישראל גפנר, לשמעון שהיה אז מנהל, מנסה למצוא פיתרונות, להרגיע אנשים, שאנחנו מודעים לקטסטרופה, חלק החזרנו כסף, אנשים באים לבית מלון.

לא ברור על איזה אדנים בחוזה או בהתנהלות הנתבעת מבקשת לבסס התובעת את הטענה לאובדן רווח צפוי, האחריות לשיווק החדרים וגביית הכספים בגינם היה של ועל הנתבעת בלבד.

טענותיה של התובעת לנזקים ולחיובים שונים כנגד הנתבעת, נדונו במסגרת התביעה של התובעת ונדחו רובן, למעט הפרת ההוראה בהסכם בנוגע לבריכה, ונקבע פיצוי כספי בשל כל, בגובה של 20,000 ₪.

יתרת החוב נגזרת מסכום העסקה הבסיסי על פי ההסכם, סך של 423,940 ₪ בנכוי התשלומים ששילמה התובעת, לרבות סכום השטר שנתבע בתביעה השטרית, הסכום ששולם הוא 414,993 ₪ (ראו סעיף 37 לעיל).

...

תביעת התובעת כנגד הנתבע – נדחית.

תביעת הנתבעת כנגד התובעת מתקבלת באופן חלקי ומינורי.

אני מורה על קיזוז הסכומים שנפסקו לעיל, ולסיכום, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת סכום כספי של 101,940 ₪.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 23158-09-20 ניסים א. שליחויות והסעות בע"מ נ' אלרוב ממילא 2006 בע"מ ואח' בפני כבוד השופטת מיקה בנקי תובעת ניסים א. שליחויות והסעות בע"מ נתבעות 1. אלרוב ממילא 2006 בע"מ 2. אל-רוב מלונות יוקרה (1993) בע"מ פסק דין

הצדדים ומסגרת המחלוקת התובעת היא חברת הסעות שהתקשרה בהסכמים עם הנתבעות, בתי מלון שבקשו להסדיר הסעות לעובדיהם ולקוחותיהם.

רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה שהצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם ביניהם מלכתחילה (ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, מו(4) 035 (1992)‏‏, ע"א 5630/90 צבי תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, מז(2) 517 (1993)‏‏).

מנהל התובעת הצביע על יתרת חוב בסך 579,169 ₪ לנתבעת 1 ובסך 555,399 ₪ לנתבעת 2, היינו סך משותף של 1,134,568 ש"ח. תשובת סמנכ"ל הכספים של הנתבעות ביום 13.1.2016 הייתה רק ששיקים ליולי-אוגוסט נחתמו וששיקים לספטמבר-אוקטובר יחתמו בשבוע הבא וכך יגיעו חזרה ל'שוטף'.

הפעם הראשונה שבה נמצאה דרישה כללית של התובעת לתשלום ריבית בגין יתרת החוב ואי תשלום חשבוניות במועד היא במכתב מיום 23.8.2018 המתייחס לנתבעת 1 וזאת כאמור לאחר סיום ההיתקשרות.

...

לאור האמור נדחית טענת התובעת לחיובי ריבית בגין פיגורים בתשלום לאורך חיי החוזה.

מכל הטעמים לעיל אני דוחה את טענת התובעת לזכותה לעדכון מחירי ההסכם.

סוף דבר ענייננו בתביעה כספית לתשלום בגין הסעות שלטענת התובעת ביצעה עבור הנתבעות.

היא נקשרה בהסכמים עם המשיבות, בתי מלון, אשר הזמינו ממנה הסעות לעובדים וללקוחות.

בבית משפט קמא העלתה המערערת שלוש טענות עיקריות, בהתבסס על ההסכם בין הצדדים: האחת, כי מדובר ביתרת החוב הרשומה בספריה, המחייבת את המשיבות.

בית המשפט נידרש לאפשרות לחייב את המשיבות בתשלום ריבית מיום הגשת התביעה.

במישור הנורמאטיבי, בית המשפט סמך על פסיקת בית המשפט העליון (ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו (4) 35 (1992)), לפיה דפוס היתנהגות מתמשך של צדדים לחוזה יכול ללמד על שינוי הוראות החוזה בדרך של היתנהגות.

בשולי הדברים נעיר, כי סעיף 10 להסכם קובע כי הרישומים בספרי המערערת יהוו "ראיה חותכת ובלעדית לתוכנם", וזאת לרבות "בעיניין הכספים המגיעים בגין השרות". בית משפט קמא תהה על הפער בין קביעה זו לבין קביעה אחרת, בסיפא לאותו סעיף, לפיה "לאחר תשלום החשבון ... לא תושמע טענה מאת הלקוח בעיניין זה ועם ביצוע התשלום מאשר הלקוח כי בדק היטב את החשבון וכי הוא מסכים עם המפורט בו". בתהייה זו יש ממש.

...

אחר שנתנו דעתנו לטענות המערערת, על רקע כלל החומר שבפנינו, הגענו למסקנה כי יש לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה (ראו תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 (להלן – התקנות).

נעמוד עתה על הטעמים ביסוד מסקנה זו. בכל הנוגע להוראה החוזית המקנה מעמד מחייב לרישומים בספרי המערערת, קבע בית המשפט כי לאורך ההתקשרות הודתה המערערת כי יש יסוד ולו לחלק מן ההפחתות שביצעו המשיבות בחשבונותיה.

לא שוכנענו מטענה זו. כאמור לעיל, מסקנות בית משפט קמא נשענו על תשתית עובדתית מספקת, הכוללת הן עדויות שנשמעו, הן ראיות שהוגשו.

התוצאה של כל האמור היא, כי הערעור נדחה.