היא נקשרה בהסכמים עם המשיבות, בתי מלון, אשר הזמינו ממנה הסעות לעובדים וללקוחות.
בבית משפט קמא העלתה המערערת שלוש טענות עיקריות, בהתבסס על ההסכם בין הצדדים: האחת, כי מדובר ביתרת החוב הרשומה בספריה, המחייבת את המשיבות.
בית המשפט נידרש לאפשרות לחייב את המשיבות בתשלום ריבית מיום הגשת התביעה.
במישור הנורמאטיבי, בית המשפט סמך על פסיקת בית המשפט העליון (ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו (4) 35 (1992)), לפיה דפוס היתנהגות מתמשך של צדדים לחוזה יכול ללמד על שינוי הוראות החוזה בדרך של היתנהגות.
בשולי הדברים נעיר, כי סעיף 10 להסכם קובע כי הרישומים בספרי המערערת יהוו "ראיה חותכת ובלעדית לתוכנם", וזאת לרבות "בעיניין הכספים המגיעים בגין השרות". בית משפט קמא תהה על הפער בין קביעה זו לבין קביעה אחרת, בסיפא לאותו סעיף, לפיה "לאחר תשלום החשבון ... לא תושמע טענה מאת הלקוח בעיניין זה ועם ביצוע התשלום מאשר הלקוח כי בדק היטב את החשבון וכי הוא מסכים עם המפורט בו". בתהייה זו יש ממש.
...
אחר שנתנו דעתנו לטענות המערערת, על רקע כלל החומר שבפנינו, הגענו למסקנה כי יש לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה (ראו תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 (להלן – התקנות).
נעמוד עתה על הטעמים ביסוד מסקנה זו.
בכל הנוגע להוראה החוזית המקנה מעמד מחייב לרישומים בספרי המערערת, קבע בית המשפט כי לאורך ההתקשרות הודתה המערערת כי יש יסוד ולו לחלק מן ההפחתות שביצעו המשיבות בחשבונותיה.
לא שוכנענו מטענה זו. כאמור לעיל, מסקנות בית משפט קמא נשענו על תשתית עובדתית מספקת, הכוללת הן עדויות שנשמעו, הן ראיות שהוגשו.
התוצאה של כל האמור היא, כי הערעור נדחה.