תביעה כספית בגין הפרת חוזה ואי תשלום עבור עבודות שיפוצים

א. לפני תביעה כספית בסכום של 24,766 ₪ שהגיש התובע בגין אי תשלום עבור תיקונים שבוצעו ברכב הנתבע.

לפני גם תביעה שכנגד בסכום של 34,258 ₪ שהגיש הנתבע בגין הפרת הסכם בעל פה בין הצדדים ובגין רשלנות והפרת חובה חקוקה, שבמסגרתה תובע הנתבע פיצוי בגין הוצאות, הפסדים ושימוש לא מורשה ברכבו על ידי התובע.

החשבון מורכב מחלקים, עבודות חוץ ותעריפי עבודה כולל הנחות שניתנו כדלקמן: גיר – 3,800 ₪; החלפת גיר ורדיאטור – 770 ₪; טורק לגיר – 1,000 ₪; שמן גיר, 403 ₪; פילטר שמן – 116 ₪; אטם לאגן שמן – 90 ₪; רדיאטור – 1,125 ₪; 2 צנורות – 333 ש"ח; סט שלאיף – 680 ₪; כוסית לבלוק מנוע 3 יחידות – 229.5 ₪; שמן מנוע – 198.5 ₪; טרמוסטט למנוע – 252 ₪; נוזל קרור אנטי פריז – 252 ₪; פולי אלטרנטור – 252 ₪; פילטר לשמן מנוע – 45 ₪; פירוק והרכבת מנוע והחלפת אטם ראש – 1,870 ₪; עבודות חוץ שפוץ ראש מנוע – 1,450 ₪ מע"מ – 2,144 ₪.

אשר לסכום התביעה, התביעה ניפתחה על סכום של 24,766 ₪ המורכב מ- 14,110 ₪ בגין עבודות וחלקים שלא שולמה בגינם תמורה (סעיפים 7 ו-20 בכתב התביעה) ריבית פיגורים, ביטול זמן, עגמת נפש ועוד (סעיפים 11-12 בכתב התביעה).

...

לסיכום, הוכח שהרכב נסע בשטחי הרשות ומעל למהירות המותרת, אך לא הוכח על ידי מי. סוף דבר, התביעה מתקבלת חלקית והתביעה שכנגד נדחית.

הנתבע ישלם לתובע סכום של 14,110 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 22.8.19.

בנוסף ישלם הנתבע אגרת פתיחת תיק ואגרת מחצית שניה בסכום של 761.03 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

התביעה ובעלי הדין המדובר בתביעה כספית בגין תמורת ביצוע עבודות קבלניות לשפוץ היכל התרבות בכרמיאל, שביצע התובע עבור הנתבעת.

התובע טוען כי הנתבעת הפרה את ההסכמים עמו בכך שלא שילמה לו כלל עבור עבודות השפוץ, אותן הזמינה ממנו והתחייבה לשלם בגינם סך כולל של 206,973 ₪ נכון ליום 25/11/12.

...

מסקנה מתבקשת: לא הוכחה עילת התביעה נגד הנתבעת כאמור, גרסת התובע כי הנתבעת הזמינה ממנו עבודות קבלניות לשיפוץ היכל התרבות בכרמיאל בשנת 2012 בהיקף הכספי הנטען לא הוכחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי.

סוף דבר מכל האמור לעיל אני מחליט לדחות את התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 6,000 ₪ תוך 30 יום.

התביעה העיקרית היא תביעה כספית על סך 33,900 ₪ בגין ביצוע עבודות ושיפוצים שנעשו במלון אגדות בטבריה (להלן: "המלון"), על ידי התובעת בהזמנת הנתבעת, בטענה שלא קיבלה עבורן תמורה.

לטענתה, על התובעת לשלם לה את מלוא סכום התביעה, זאת בגין היתנהלותה הפסולה, כאשר לא ביצעה את העבודות שהתחייבה להן עד תום, חוסר תום לב, ובשל כך שגרמה לנתבעת נזק עקב הפרת ההסכם.

בסעיף 7 לתצהירו הצהיר כך: "היתרה בסך של 24,500 עבור ביצוע עבודות הפינישים בקומות 3-4 שהייתה אמורה להיות משולמת על ידי התובעת, לא שולמו כי הנתבעת לא ביצעה עבודות אלה ולצורך כך, הביאה קבלן אחר שיבצע את העבודות ". משמע, הנתבעת אינה חולקת על הסכום שנטען, אלא שהיא טוענת שהעבודות לא בוצעו.

...

בהינתן האמור, לרבות לעניין התשלומים והחשבוניות, אני קובעת כי עדותו של מג'די היא עדות לא אמינה ואין בה כדי לבסס את טענות הנתבעת, כנטען בכתב התביעה שכנגד.

על כל אלה, אני קובעת כי הנתבעת לא הרימה כלל את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח את תביעתה ודין התביעה שכנגד – להידחות.

התביעה שכנגד – נדחית.

רקע לפניי תביעה כספית ע"ס 10,085 ₪ בגין הפרת חוזה ותשלום מלוא שכר טירחתה של התובעת עבור עיצוב פנים של דירת הנתבעים; ותביעה שכנגד על סך 6,010 ₪ בגין הפרת חוזה והתרשלות מצד התובעת בנוגע לתיכנון ועיצוב דירתם, וכן בגין עגמת נפש.

טענות הצדדים התובעת טוענת שהנתבעים שילמו לה חלק משכר הטירחה המגיע לה, ולאחר שקבלו את תכניות העבודה המפורטות שהכינה, החליטו בחוסר תום לב, במאי 2022, להפר את היתחייבותם החוזית, בתואנות שוא, ולא לשלם את יתר שכר הטירחה המגיע לה. התובעת טוענת כי מילאה את כל התחייבויותיה בהתאם לחוזה עד לשלב ההפרה מצד הנתבעים, מכחישה שסרבה ללוות אותם ו/או לייעץ להם בבחירת חומרים, כל זאת פרט לתוכנית אחת מינורית של חדרי הרחצה שלא יכולה היתה להשלים, מאחר והנתבעים לא שתפו עימה פעולה בהזמנת מיפרט קרמיקה.

היתנהלותה זו של התובעת לא עלתה בקנה אחד עם רצונם של הנתבעים "לסגור" את כל הספקים והחומרים מבעוד מועד, ולא במהלך השפוץ, רצון שאף קיבל ביטוי בחוזה בו נקבע שתכניות העבודה והמפרט יוכנו שבועיים לאחר אישור תכנית ההעמדה הסופית, כאמור (סעיף 3ב לחוזה) למרות שמדובר בשפוץ שתוכנן לחודש יולי 2022, כשלושה חודשים לאחר חתימת החוזה.

...

בכל הכבוד הראוי, טענה זו אין בידי לקבל.

בנוסף, אני סבור שככל שלטענתה מדובר במדידה שאינה מדויקת מסיבה כזו או אחר, היה עליה להימנע לחלוטין מליטול מידות בסיטואציה האמורה, שהרי המידות שנלקחו אינן מדוייקות בכל מקרה ואין בהן כל תועלת.

סוף דבר במסגרת התביעה העיקרית, ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 4,972 ₪; במסגרת התביעה שכנגד, תשלם התובעת לנתבעים סך של 1,388 ₪.

תמצית טענות התובעת (המועצה) בתביעה העיקרית יש לחייב את החברה בתשלום החוב למועצה בסך כולל של 4,089,428.42 ₪, מהנימוקים הבאים: מיום חתימת הסכם 2001 ועד ליום חתימת הסכם 2009, לא שילמה החברה דמי זיכיון כאמור באותם הסכמים; במהלך השנים לא נערכה היתחשבנות כספית מדי שנה בגין שווי העבודות שביצעה החברה, והאחרונה צברה חובות עצומים כלפי המועצה בשל אי תשלום דמי הזיכיון השנתיים ואגרות שלוט.

בין השנים 2009-2005 הושבתה פעילות החברה במועצה בשל עבודות פיתוח וממילא, אין היא חייבת בתשלום דמי זיכיון בגין תקופה זו. תמצית טענות החברה בתביעה שכנגד יש לחייב את המועצה בתשלום פיצוי לחברה בסך כולל של 12,537,605 ₪, מהנימוקים הבאים: המועצה היא שהפרה את ההסכם בינה לבין החברה ולכן, סכום דמי הזיכיון אמור להיות נמוך מזה שנטען בתביעה.

בסעיף 6(א) להסכם 2001 התחייבה החברה כדלקמן: "בכל מתקן תהיה הכוונה בצד א' ופרסומת בצד ב'. (סה"כ 30 שלטי הכוונה ו-35 שלטי רחוב). בנוסף מתחייב הקבלן לשלם למועצה סך של 70,000 ₪, עבור הזכיין להצבת השלטים למשך כל שנה, הסכום צמוד למדד הידוע ביום חתימת החוזה. התשלום יבוצע ביום חתימת החוזה עבור השנה הראשונה ובאותו היום עבור כל שנה נוספת. תנתן אפשרות לצד ב' שלא לשלם למועצה הסכום הנ"ל, ואולם, בהסכם מראש ובהסכמה הדדית צד ב' יבצע עבור המועצה עבודות שימור ושפוץ ותיקון התחנות הקיימת בישוב, וכן התקנת תחנות חדשות, בשווי ערך של 70,000 ₪. על כך יסוכם מראש ובכתב.". המועצה אינה חולקת על כך שהחברה אכן הקימה תחנות אוטובוס בשטחיה, אולם היא חולקת על הקף העבודות ושוויין, וכן על עצם הזכות של החברה לקזז מחובה למועצה את שווי עלות הקמת אותן תחנות.

לפיכך, לשיטתה, על המועצה לפצותה בגין אובדן רווחיה בסך של 2,320,000 ₪ בגין רכיב זה. אני סבור כי יש לדחות את התביעה לפצויי קיום בגין רכיב זה. מאחר וקבעתי לעיל, כי החל משנת 2013 ההסכם בין החברה למועצה הנו הסכם בלתי חוקי, אזי בהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים, החברה אינה זכאית לפצויי קיום בגין הפרת אותו הסכם.

...

לאור כל זאת, עתרה המועצה בתביעה העיקרית לחייב את החברה בתשלום כספי כולל של 4,089,428.42 ₪ המורכב מהרכיבים הבאים: דמי זיכיון שנתיים לשנים 2009-2001 לפי קרן בסך של 2,298,847 ש"ח; אגרות שילוט בגין השנים 2011-2009 לפי קרן בסך של 169,089 ש"ח; חוב לשנים 2014-2011 (כולל) לפי קרן בסך של 403,810.71; דמי שימוש ראויים, או דמי זיכיון, בגין שנת 2015 לפי קרן בסך של 85,000 ₪ בצירוף מע"מ. תמצית טענות החברה במענה לתביעה העיקרית יש לדחות את התביעה העיקרית מהנימוקים הבאים: התיישנות - בהינתן מועד הגשת התביעה (18.9.2017) חלה התיישנות על כל שנטען בכתב התביעה עובר ליום 18.9.2010 וממילא, המועצה רשאית לתבוע רק סכום של 564,097 ₪ (המוכחש על ידי החברה).

סיכום ביניים: על המועצה לפצות את החברה בגין השנים 2013-2010 עבור אובדן רווחים מפרסום על גבי בילבורדים, בסך של 960,000 ₪; על המועצה להשיב לחברה את דמי הזיכיון ששולמו למועצה, מכוח הסכם בלתי חוקי בגין השנים 2015-2013, בסך של 170,000 ש"ח. תביעה אישית נגד ראש העיר לאחר עיון בעמדות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה שכנגד שהגישה החברה נגד ראש העיר.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, התביעה העיקרית – נדחית.

התביעה שכנגד שהוגשה נגד ראש המועצה – נדחית.