תביעה כספית בגין אספקת סחורה לצד ג' והחזרתה

דיון והכרעה: ענייננו, כאמור בתביעה על סכום כספי בגין סחורה שסופקה לנתבעת ע"י התובע, במסגרת יחסי ספק-לקוח שהתנהלו ביניהם ואשר תמורה לא שולמה על ידיה.

סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק המכר") קובע בהאי לישנא: "העברת הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". חריג לכלל זה מותווה בעסקת הקונסיגנציה, לפיה מועברת רק החזקה על המיטלטלין והבעלות בו מועברת רק בהתקיים תנאי הקונסיגנציה, שהנו מכירה לצד ג' או חלוף מועד מסוים, שאם לא כן מוחזרת הסחורה לבעליה, ללא חיוב בגינה.

כעולה מהאמור לעיל ולאור הראיות והעדויות שהובאו בפני, נחה דעתי כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את גירסתה בדבר זכאותה להחזר כספי בגין סחורה המוחזרת על ידיה שלא מטעמים של פגם/בעיה ולפיכך אני קובעת כי דין טענת הקזוז שהועלתה על ידיה להדחות ודין תביעתו של התובע להיתקבל.

...

בע"א 455/89 קולומבו נ' בנק למסחר בע"מ, (1991) עמד בית המשפט על נסיבות כריתתו של חוזה קונסיגנציה וקבע כי: "... חוזה קונסיגנציה נכרת, במצבים בהם יצרן, יבואן או סיטונאי מעוניינים למכור סחורה לקמעונאי, וזה האחרון חושש שמא לא יצליח למכור את הסחורה, והיא תישאר בידיו כאבן שאין לה הופכין. כדי לשכנעו לקחת את הסחורה נכרת חוזה הקונסיגנציה. בחוזה זה מועברים הסחורה או הנכס לנעבר (בדוגמא שלנו הקמעונאי), במטרה שזה האחרון ימכור אותם הלאה. עם זאת יש בידי הנעבר הברירה להחזיר את הסחורה למעביר, בכל זמן שהוא, (בדרך כלל כאשר לא הצליח הנעבר למכור את הסחורה הלאה). בקונסיגנציה הטיפוסית אין מסירת הנכסים לנעבר מלווה בהעברת הבעלות בהם, והבעלות תועבר רק אם הצליח הנעבר למכור את הנכס לצד שלישי, או שהודיע על רצונו לקנות את הנכס באופן מוחלט, או שחלפה התקופה המוסכמת לשימוש באופציית ההחזרה". על מנת להגיע למסקנה, כי מדובר בעסקת הקונסיגנציה, על בית המשפט לבחון התקיימותם של מספר תנאים: האם נמצא בתצהירים שמוגשים פירוט מספיק אודות העסקה שיכלול את המחיר שישתלם לתובעת בעבור מכירת הסחורה, מה יקרה במצב בו הסחורה ניזוקה במהלך העסקה, מי יישא בנזקים וכיצד יחולק הנזק בין הצדדים, מהם המועדים להחזרתה של הסחורה וכיו"ב [ראו למשל: ת"א 50046/04 חבה רחלי נ' לאה אהרון (פורסם במאגרים, ניתן ביום 21.09.2006)].

כעולה מהאמור לעיל ולאור הראיות והעדויות שהובאו בפני, נחה דעתי כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את גרסתה בדבר זכאותה להחזר כספי בגין סחורה המוחזרת על ידיה שלא מטעמים של פגם/בעיה ולפיכך אני קובעת כי דין טענת הקיזוז שהועלתה על ידיה להידחות ודין תביעתו של התובע להתקבל.

לאור האמור לעיל, לאור זאת אני מקבלת את התביעה במלואה וקובעת כי הנתבעת תשלם לתובעת את יתרת החוב בתיק ההוצל"פ (בניכוי הסך ששולם חשבון החוב בסך של 5,225.77 ₪ נכון לתאריך ערך 17.5.2018), בצירוף הוצאות משפט בסך כולל של 5,646.21 ₪.

לפניי תביעה כספית על סך 118,276 ₪ אשר הוגשה בגין העידר תשלום עבור סחורה שסופקה על ידי התובעת לנתבעת 1.

אין מחלוקת כי כל התמורה עבור הסחורה שולמה ונותר החוב האמור לעיל בגין הכספים, שבהתאם לאמור בהזמנות, מיוחס לנתבעים 2-3.

חובת התשלום חלה על מי שהזמין וקיבל את הסחורה וככל שניתן שיק של צד ג' אחר, הרי שקמה כנגד צד ג' עילת תביעה שטרית אולם העילה החוזית נותרת כלפי מי שהזמין וקיבל את הסחורה.

בהקשר זה העיד מר אבוהב כי כאשר פנה לגברת מיכל מהנתבעת 1 בדרישה להסדרת תשלום החוב, היא השיבה לו: "הבטחתי, מקיימת. בטיפול". וכן צירף לתצהירו מכתב ששלחה גברת מיכל במקביל לפניה זו לנתבע 3 בבקשה שישלם את התשלום שאם לא כן תעמוד הנתבעת 1 בפני תביעה.

...

לפני תביעה כספית, שעניינה בדרישה לתשלום כספי בגין מימוש ערבות, לפי הסכם שנחתם ביום 29.03.17 (להלן: "הערבות").

כמו כן אין חולק, כי התובעת סיפקה את הסחורה לאמיר קדימה, בהתאם להסכם, כי נותר חוב בגין אותה אספקה, וכן כי ניסיונות התובעת להפרע מהחייבת העיקרית, אמיר קדימה, ומבעל המניות בה, מר רביע ג'אברין, לא צלחו, בשל כניסתם להליכי חידלות פרעון.

בחקירתו הנגדית, נישאל מר טולדנו, למי הבהיר לטענתו כי ההיתקשרות עם אמיר קדימה מותנית בחתימה על ערבות צד ג', והשיב כי פעל מול אמיר ורביע ג'אברין, וכי לא הכיר את מר רמי ארזי כלל, אלא רק ידע שהוא מנהל הפרויקט מטעם הנתבעת בלבד.

כן, נטען כי הנתבעת הייתה תלויה באמיר קדימה, כקבלן משנה, בסיום הפרויקט ומשכך הייתה בעלת אינטרס לחתום על ערבות צד ג' עבורה במסגרת ההסכם עם התובעת, על מנת שיסופקו מוצריה לצורכי הפרויקט.

ראשית, נחלקו הצדדים לשאלת נטל ההוכחה; התובעת טענה, כי עסקינן בתביעה שטרית ולפיכך חל היפוך נטל הראיה, בעוד שלטענת הנתבעת, אין מדובר בתביעה שטרית, אלא בתביעה כספית חוזית ועל כן נטל ההוכחה מוטל על התובעת.

בכל הנוגע למר ג'אברין, אם סברה הנתבעת שיש לה עילת תביעה כנגדו יכולה הייתה לנהל כנגדו הליך משפטי על דרך צרופו כצד ג', אך לא עשתה כן. למצער, ככל שקיימת מניעה מניהול הליך כנגדו, מצופה היה כי מר ג'אברין יובא לעדות ע"י הנתבעת, בהיותו עד רלוואנטי להוכחת טענותיה שבעל פה כנגד המסמך הכתוב, אולם הדבר לא נעשה ועובדה זו נזקפת לחובתה.

...

מר ארזי לא נתבע, באופן אישי, במסגרת התביעה מכאן, ממילא דינה של הטענה להידחות.

סוף דבר: אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 154,034 ₪.

הואיל וקבעתי, שאין מדובר בתביעה שטרית ושלמעשה לא היה מקום לפתוח את תיק ההוצאה לפועל גם כנגד הנתבעת, אני קובעת שהפרשי הצמדה וריבית יצורפו לסכום האמור, החל ממועד מתן הרשות להתגונן (01.01.19) ועד מועד התשלום בפועל (ולא ממועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל).

לפני תביעה כספית אשר הגישה התובעת, חברת בלוק ואבני הצפון תעשיות בע"מ, נגד הנתבעות, הגב' רינה שוורץ וחברת סתיו שיפ' לוגיסטיקה בע"מ, לתשלום סך של 132,317 ₪, בגין נזקים שיסודם בעסקת ייבוא עץ, כמפורט להלן.

התובעת עתרה בתביעתה לסעדים הבאים: השבת הסכומים ששילמה בגין תמורת הסחורה בסך של 20,250 $, המהוים סך של 74,317.5 ₪; החזר דמי שכירות בגין מבנה ששכרה לשם ייצור המשטחים בסך של 18,000 ₪; עבודות הכשרה ופיתוח שביצעה במושכר בסך 20,000 ₪; פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪.

כך, במסגרתה פורט ביחס לשירותים המוענקים לתובעת על ידי רינה, כדלקמן: "טפול שלי במכולות 2500 שקל (הכולל טפול ספק סוכן אוניה וטפול בנמל וכל מכולה נוספת 300 שקל...". נוסף על כך, החוזים ביחס לייצור ואספקת הסחורה, נכרתו בין התובעת ובין צדדים שלישיים.

ראו והשוו ת"א (חי') 31199-06-18 לירן דוד נ' אדי בחוס שמעון דוד (5/10/21), ס' 8: "חרף דחייתה של התביעה אני סבורה כי על כל צד לשאת בהוצאותיו, ולא מצאתי לחייב את התובע או את צד ג' בהוצאותיו של הנתבע; אני סבורה כי מהראיות שהובאו אמנם לא הוכח קיומו של הסכם מחייב בין התובע או צד ג' לבין הנתבע, בודאי שלא הסכם כנטען על ידם, אך כי הנתבע מצדו יצר מצג מסוים בפני התובע וצד ג', אשר גרם להם לסבור, בטעות, כי מוטלת עליו אחריות כלשהיא לעסקה הכושלת והנתבע לא עשה די – לטעמי – כדי להבהיר לצד ג' או לתובע שהוא בבחינת מסייע בלבד ולא "בעל תפקיד"."

...

דין התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪ - להידחות אף היא.

לפיכך ולסיכום, אני קובעת כי רינה תשלם לתובעת פיצוי בשיעור של 50% משווי העסקה בלבד, המהווה סך של 37,158 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

סוף דבר מכל האמור, התביעה מתקבלת באופן חלקי.

רקע ועיקר טענות הצדדים: לפניי תביעה כספית על סך של 15,000 ₪.

מהנספח לתביעה עולה שמדובר בסחורה שמסופקת לאדם אחר ולא לנתבע כנגד המחאת בטחון שימסור האדם האחר לנתבע בנאמנות וזאת בנגוד לטענת התובע כי הנתבע כרת עמו חוזה לשם אספקת סחורה שיועדה לצד ג'.

חמישית, נכונה טענת הנתבע לפיה, אילו הייתה נכונה טענת התובע, לפיה הנתבע הוא זה שהתקשר עם התובע, מדוע נדרשה המחאת בטחון מטעם צד ג' ולא מטעם הנתבע?! לא עלה בידי התובע לתת מענה לתמיהה זו. שישית, אני מקבל את הנטען בסעיפים 18 ו- 19 ו- 24 לסיכומי הנתבע, לפיהם הוכח כי הסחורה, מושא כתב התביעה, הוחזרה לתובע.

...

שביעית, אני מקבל את הנטען בסעיפים 28, 29, 30 לסיכומי הנתבע, לפיהם אכן ישנן סתירות בין האמור בכתב התביעה לבין האמור בסיכומי התובע בכל הנוגע לזהותו של האדם שקיבל את הסחורה, ובכל הנגע לסוגיות המחיקות של הפריטים אכן ישנה סתירה בין עדות התובע לבין הנטען בסיכומיו.

לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה שהתובע לא עמד בנטל הבאת הראיות ובנטל השכנוע המוטלים עליו, ולעניין זה יפה הפסיקה בדנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, סד(1) 533 (2010)‏‏ במסגרתה נקבע כי "נקודת המוצא המוסכמת על הכול היא שהדרך הרגילה להוכחת תביעה בנזיקין היא הוכחת יסודות העוולה כולם – חובת זהירות, התרשלות, קשר סיבתי ונזק – על-פי מאזן ההסתברויות." במובן זה פועלים דיני הנזיקין על-פי סטנדרט ההוכחה המקובל במשפט האזרחי ככלל.

סוף דבר: דין התביעה להידחות.