תביעה כספית בגין איחורים ואי הגעת אוטובוסים

מונחת לפניי תביעה לתשלום פיצוי כספי עקב אי העלאת התובע כנוסע לאוטובוס מטעם הנתבעת.

על כן, ובשים לב לכך שמנגד, הארוע לא הסב לו עוגמת נפש רבה כי הגם שקבל תשובה ממשרד התחבורה ביום 20.1.20 (לאחר שפנה בטענה שלא קיבל תשובה משך 8 חודשים, כפי שגם טען לפניי משהאירוע היתרחש באמצע חודש אפריל 2019) – עדיין המתין 10 חודשים טרם הגשת התביעה – וכן כי מדובר בקוו המגיע לטענתו כל 15-20 דקות (שאף הן זמן יקר אולם לא מדובר בקוו בין- ערוני או קו בעל תדירות נמוכה) ובית המשפט אינו יכול לקבוע ממצאים פוזיטיביים לגבי איחור האוטובוס להבדיל מכך שלא העלה אותו כנוסע ללא הסבר עינייני בסופו של יום שמוטל על הנתבעת, כאשר זמן ההמתנה הוא מ-14:15 (כפי שתיקן גירסתו, כך שאם היה אמור להיות אוטובוס קודם לכן הוא בשעה 14:10 או 14:15 וברי כי לא יגיע בדקה האחרונה כך שזמן ההמתנה לחישוב עוגמת הנפש הוא משעה שנסע האוטובוס בלעדיו ואילץ אותו לקחת קו חלופי או להמתין 15-20 דקות) – אני פוסקת לו פיצוי בסך של 650 ₪ וכן 300 ₪ הוצאות משפט.

...

ואולם, במקרה דנן לא שוכנעתי כי הדבר גרם לה לנזק ראייתי משבו ביום התובע פנה בתלונה למשרד התחבורה והיא נדרשה למקרה, כך שהמקרה לא זר לה וכל אותם ממצאים ששטחה לפני משרד התחבורה היו בפניה והיא ריכזה אותם לשם כך, כמו גם סיפקה דו"חות לבית המשפט ועדות הנהג נגבתה בזמן אמת – וזה העיקר.

סך הכל הנתבעת תשלם לתובע סך של 950 ₪ תוך 30 יום מהיום.

לפני תביעה כספית בסך 6,000 ₪ בגין אי עצירת אוטובוס של הנתבעת בתחנה במספר אירועים.

מכאן בתה של התובעת, אם אכן שהתה בתחנה זו, הרי עשתה זאת באיחור ולא בזמנים שהוגדרו לאיסוף הנוסעים באותה תקופה, למרות שבוצע פירסום מקדים ורחב הקף לציבור הלקוחות, הן בביתר עילית והן בצפת (העתק הפרסומים ותשלום עבורם צורף לכתב ההגנה, סומן נ"א).

על כן, איני מקבלת את גרסת התובעת לעניין ארוע זה. הארוע מיום 13.8.17 – התובעת טענה כי שלחה את הבת לקניות וזו חיכתה בתחנה ב-18:45 כאשר המסך הראה שצריכים להגיע שני קווים: 992+993, אולם בסביבות השעה 19:25, זה נעלם מהמסך והאוטובוס לא הגיע.

...

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי דין התביעה להידחות מאחר והוגשה על סכום מופרז, כאשר לתובעת לא נגרם כל נזק, ומרבית רכיבי התביעה נשענים על מחדלים וטעויות להן אחראים התובעת או מי מטעמה.

על כן, איני מקבלת את גרסת התובעת לעניין אירוע זה. האירוע מיום 13.8.17 – התובעת טענה כי שלחה את הבת לקניות וזו חיכתה בתחנה ב-18:45 כאשר המסך הראה שצריכים להגיע שני קווים: 992+993, אולם בסביבות השעה 19:25, זה נעלם מהמסך והאוטובוס לא הגיע.

מכאן איני מקבלת את גרסת התובעת בכל הנוגע לאירוע זה. האירוע מיום 6.2.19 – התובעת טענה כי הייתה עם תינוקת בת חודשיים והנהג לא הסכים להעלות את הסל-קל למרות שהיו מקומות ריקים באוטובוס.

על כן, אני איני מקבלת את גרסת הנתבעת לעניין אירוע זה. בתי המשפט עמדו לא אחת על חיוניותה של התחבורה הציבורית לתושבי המדינה ואזרחיה אשר נועדה לאפשר להם להגיע ממקום למקום במחיר סביר שלא יכביד עליהם יתר על המידה.

בפני תביעה כספית לתשלום פיצויים בסך 9,000 ₪, בגין איחור ביציאת אוטובוס הנתבעת מהתחנה.

משלא הגיע אוטובוס התובעת קו 999 (להלן: "האוטובוס"), התקשרו התובעים למוקד הנתבעת על-מנת לברר פשר האיחור.

השאלה העומדת להכרעה הנה מהו הפצוי לו זכאים התובעים מחמת איחור בהגעת האוטובוס לתחנה ? אין צורך לעמוד באריכות על חובתה של הנתבעת לספק שירות תחבורה ציבורית שיעמוד בלוח הזמנים שאותו פירסמה, כפי שנובע למשל מחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח – 1957, ומצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוס ובמונית), התשל"ד – 1974.

...

מכאן, שאין בידי לקבל הטענה כי התובעים נקטו שיהוי שפגע ביכולת הנתבעת להתגונן.

סוף דבר לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ונתתי דעתי לראיותיהם, ואף קראתי את פסקי הדין המוזכרים לעיל ומתחם הפיצויים שנקבע בהם, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה.

לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 1,500 ₪ לכל אחד מהם, בצרוף הוצאות משפט בסך כולל של 200 ₪, ובסה"כ 4,700 ₪.

בנוסף, טוען התובע כי אי הגעת האוטובוסים גרמו לו לאיחורים למקום עבודתו, לביטול מפגשים חברתיים עם חבריו ואף לפיטורים ממקום עבודתו דאז (סופר פארם).

הנתבעת טוענת כי התובע מצא דרך להוציא כסף בבית המשפט ולכן הוא תובע את הנתבעת באופן סדרתי.

לעניין זה יפים דבריו של הנשיא אהרון ברק בבג"ץ 366-03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, ס(3) 464: "יכולתו של אדם להגיע ממקום למקום בְּעָלוּת נסבלת עשויה להיות הכרחית לפרנסה, לקיום חיי מישפחה תקינים, לניהול חיים חברתיים מלאים. תחבורה ציבורית זמינה היא אינטרס של כלל הציבור; היא צורך למיעוטי האמצעים שבתוכו." אי עצירה בתחנת אוטובוס זו מהוה הפרה של צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), תשל"ד – 1974 הקובע: "7(א). מפעיל שירות ועובדיו ימשיכו בהפעלתו במספר אוטובוסים או מוניות, לפי העניין, לפי לוח זמנים ולפי תנאים אחרים שנקבעו על פי תקנות התעבורה." בכתב התביעה, התובע מיפרט מספר רב של מקרים שבהם לטענתו אוטובוס לא עצר/איחר לתחנה.

...

משכך ולאור האמור ולאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי גלובלי בסך 1,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 300 ש"ח. הסכומים דלעיל ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

לפניי תביעה בסך 11,050 ₪ לפצוי בגין מקרים חוזרים ונשנים של איחורים או אי הגעת אוטובוסים.

מקרה 12: לגבי מקרה זה התובעים ציינו שאינם תובעים סעד כספי.

...

כמו כן, אני סבור כי כאשר העיכוב שנגרם לנוסעים אינו עולה על 10 דקות, הרי שמדובר בזוטי דברים ואין מקום לפסוק פיצוי.

אני מקבל את טענת התובעים לעניין זה, בהתאם לכלל הראייתי בדבר הימנעות צד מהבאת ראיות שבידו.

הנתבעת לא העלתה גרסה לעניין מקרה זה. היות שמדובר באיחור של רבע שעה, התובע זכאי לפיצוי בסך 150 ₪ בגין מקרה זה. לאור כל האמור אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת בחלקה, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סכומים כדלקמן: לתובע 1 פיצוי בסך 2,228 ₪.